הוא פוחד שהמשטרה הצבאית תדפוק על דלת ביתו ותעצור אותו, לרשויות הרווחה בעירייה הוא מסרב לפנות מחשש שייקחו ממנו את אחיו. סיפורו של יהודה (שם בדוי), חייל בן 20, שמטפל, מאכיל ומזין את ארבעת אחיו הקטנים עד שאימו ואחותו יחזרו לארץ.
נתניה: חייל עריק; “הקרב האחרון שלי הוא לטפל באחי הקטנים”
את הסיפור של יהודה (שם בדוי), חייל בן עשרים מאחת משכונות דרום העיר נתניה, עלינו לשמור ולזכור על מנת שבעוד עשר שנים לא נאמר יכולנו לתקן והחמצנו.
יהודה (שם בדוי), שמטעמי צנזורה צבאית לא יכול להתראיין בשמו, עלה לארץ כשהיה בן עשר בערך, כשהוא מלווה באמא שלו בלבד ובחמישה אחים ואחיות קטנים שהיום בני עשר עד 19.
את השנים הראשונות בארץ הוא זוכר כשנים קשות שחישלו אותו לשנים שיבואו הלאה; “הבנתי מעט עברית, אבל לא ידעתי באמת להסתדר. אבא שלי, נשאר באתיופיה ואנחנו נאלצנו להסתדר פה כמעט לבד, ללכת ברחוב ולחשוב שכולם מדברים או צוחקים עלייך, מצביעים עליך ואתה לא מבין למה בכלל הגעת?”
השנים בבית הספר היסודי עברו על יהודה (שם בדוי), בייסורים; “בגלל שבאתיופיה לא למדנו כמו שצריך, בית הספר מראש קבע שאנחנו מפגרים, ממש כמו תלמידים מוגבלים, ושם אותנו בכיתות מיוחדות במקום לנסות ולדבר איתנו בשפה של היגיון. ברגע שאתה מרגיש שחושבים שאתה מפגר, אתה אוטומטית מתחיל להתנהג ככה. אמא שלי הבינה שצריך להשגיח עליי טוב יותר, ולקחה על עצמה משימה להפוך אותנו לתלמידים טובים יותר”.
יהודה (שם בדוי), אמנם לא נהיה תלמיד מבריק, אבל החל להשקיע בלימודים ולהגיע בבחינות. את שנות התיכון עשה בבית ספר מקצועי בעיר, שם הצליח לנווט בין לימודים לעבודה בבית על-מנת לפרנס את משפחתו; “מהרגע שהגענו לארץ עבדתי בכל עבודה אפשרית, העיקר לפרנס את האחים שלי וכשהגיע הזימון מהצבא חשבתי שזה סוף העולם”. בקשותיו לתפקידים המאפשרים עבודה סדירה לא התקבלו. לבסוף שובץ לשמש נהג; “השירות היה נוח יחסית ואפשר לי לעבוד מעט ולתת ביטחון למשפחה שלי…”.
הכול התנהל, פחות או יותר, באופן נסבל, עד לפני חצי שנה אז חלתה אחותו של יהודה (שם בדוי); “הטיפולים בארץ לא הועילו ואף אחד לא ידע מה יש לה הוא מסכם בקצרה”. האם המבוהלת, שקיוותה, כי טיפול מסורתי בארץ הולדתה יעזור, נסעה עם הילדה לאתיופיה, בידיעה, כי תוך שבועיים-שלושה היא תחזור. החייל יהודה, נותר לטפל באחיו ואחיותיו הקטנים.
בימים הבאים ניסה יהודה (שם בדוי), להסביר למפקדו שהוא חייב להיות בבית כדי לטפל באחיו הקטנים, אך ללא הועיל; “המפקדים שלי ידעו שיש לי בעיות ת”ש ולמרות זאת בחרו שלא לעזור לי. הייתי חייב לעזוב אז ערקתי. חשבתי שמדובר בשבועיים ואחר כך אחזור ויסלחו לי”, אמר אבל המציאות טפחה על פניו; אמא שלו נאלצה להישאר באתיופיה חודשיים נוספים. “כל יום שעבר הדאיג אותי יותר, לא יכולנו ליצור איתן קשר כמעט וכשיכולנו התברר שהן עדיין מחפשות מומחים ושקשה להן לחזור.
המשכתי להיות עריק”, הוא הסביר. “אין לי הרבה חוץ מהאחים שלי, ולמי לפנות לא ידעתי. פחדתי, שאם אפנה לרווחה יחליטו לפרק את התא המשפחתי, ואם אחזור לצבא יכניסו אותי לכלא ולא יהיה מי שיממן את האוכל לאחים שלי. אני עובד כל היום ובערב כשאני חוזר אני מתפקד כמו אבא ואמא. עוזר להם בשיעורים. מדבר ומשחק איתם”.
לשאלה מהי שגרת יומו ענה יהודה (שם בדוי); “כרגע אני בבית, עובד כדי לפרנס את המשפחה שלי ובורח בכל פעם שהמשמטרה הצבאית מגיעה לחפש אותי. אחים שלי מתים מפחד, אז השכנים מנסים לעזור ומחביאים אותי או אותם. האמת, שאני מפחד שהעירייה או המשטרה יתפסו אותי ואז הלך לי על הילדים. פשוט ייקחו לי אותם…”.
כשיושבים עם יהודה (שם בדוי), מבינים שמדובר בבחור רציני שבמקום או זמן אחר היה הופך לדמות מובילה בשכונה. פה הוא עוצר שיכור שמתנדנד ברחוב ומוביל אותו לביתו, מעט אחר כך הוא מונע מחבורת נערים להרביץ לנער אחר. כולם מקשיבים לו ולא מעזים להמרות את פיו; “הלוואי ומישהו היה יכול לעזור לי. לא ערקתי כדי לברוח מהצבא. בקלות יכולתי שלא להתגייס בכלל, אלא להישאר בבית, אבל הייתי חייב לעשות את זה.
בחיים לא הייתי ולא טופלתי ברווחה, אבל הבנתי שאם אעז לפנות קודם ייקחו את האחים שלי ואז, כשאמא תחזור, מה אומר לה? אני, שכל חיי פרנסתי את המשפחה? לפעמים נדמה לי, שבמדינה שלנו שכחו שיש מקרים שנופלים בין הכיסאות, שבספר החוקים היבש אין בדיוק מקרה עם פתרון לבעיה שלי. הבעיה שלי היא לא רק שלי…”.
בדיקה עולה, כי מקרב חבריו ומקורביו של יהודה (שם בדוי), 75% מהצעירים עוזרים לפרנסת המשפחה – מרביתם, על אף שרשומים באגף הרווחה העירוני, מעדיפים לוותר על השירות בטענה לחוסר יעילות ואי-יכולת למתן פתרונות בזמן אמת.
בשל מורכבותו של הסיפור, פנתה מערכת העיתון קול השרון למספר אישיים בתחום המשפט – זאת במקביל לעזרה נוספת שמצנעת הפרט לא תפורט. כמו כן, נכנס לתמונה גם חבר המועצה, דניאל בשארי, אשר נפגש עם הצעיר ואף החל לפעול במישור הצבאי באמצעות גורמי צבא בכירים.
בנוסף, לבקשת קול השרון ועל-פי הדרכת העיתון, קיים סיור בשכונת המצוקה, שגרם לו לדבריו לזעזוע עמוק.
ישראל 2006 – תמונת מצב על חיים שאיבדו מזמן את ערך החיים.
צילום איריס ג’ורנו לקול השרון.
Add Comment