כשיישב אברהם רואש בכסא הגלגלים שלו מול ארון הקודש ויתפלל במהלך יום כיפור בכל מאודו בבית הכנסת, לא יפריעו לו, לפחות ביום הזה, התעלמות הממסד ויחסה המפלה של החברה כלפי חבריו הנכים, שעבורם הוא נלחם בכל יום מחדש
אברהם רואש מהעיר נתניה, מציג: ילדים חורגים לא-לוהים
היום (יום ראשון), לאחר שיתקלח לבדו, יעטה על עצמו אברהם רואש בן ה- 29, מהעיר נתניה, בגדים לבנים. בני משפחתו יעזרו לו להתלבש. את המנוע החשמלי בעגלת הנכים המשוכללת שלו יכבה אברהם, ואביו ידחוף אותה עד לבית הכנסת. שם, במפתן, ירים אותו אביו על ידיו וישא אותו עד לכיסאו – מול ארון הקודש. זו, אולי, הפריבילגיה היחידה שיש לו לאברהם כנכה קשה, כתוצאה מרשלנות רפואית בעת לידתו, בבית הכנסת.
אברהם מעולם לא ביקש יחס מיוחד. למרות שהוא אחד הפעילים הבולטים בישראל בתחום נגישות הנכים, באופן אישי הוא לא רודף פרסום. בצעירותו למד אברהם בישיבת “כרם” ביבנה. כיום הוא לומד במכללה האקדמית נתניה עם רצון עז להשלים לימודי תקשורת, יחסי ציבור ודוברות.
“יום הכיפורים שלי, אומנם, מתאפיין בתפילה”, ואולם הוא מודה: “באיזשהו מקום פנימי אני שואל את עצמי מה היעוד שלי בעולם? מה בורא עולם רוצה ממני כאדם יהודי וכאדם נכה. במיוחד כאדם נכה”. כאדם מאמין רואה אברהם סמליות בדברים רבים. ביום הכיפורים, מתוך רצון לשמר מסורת משפחתית, מקפיד אברהם להתפלל בבית הכנסת “אם הבנים”. אומנם בית הכנסת אינו נגיש לנכים, אך הכבוד לאביו ולבני משפחתו, מראשוני המתפללים בבית הכנסת, חזקים עליו.
בלשונו הציורית, המתובלת בדברי חכמים, מצייר אברהם בעיני רוחו תמונה אידילית. הצום עצמו, בעיניו, או בדבריו; “עצירת כל תאוות העולם והמרכיב העיקרי של החיים”, מקרבים את בני האדם ולו ליום אחד. “הקשר המיוחד הזה בינינו, אם רק ניתן היה לחברו בכל יום מחדש, והעולם היה נראה אחרת”.
ביקורת לא חסרה לו על ראשי המדינה וגם על חברי המועצה בנתניה, במיוחד החרדים. “בתלמוד נאמר-כל כלה שעיניה יפות, כל גופה אינו צריך בדיקה. חז”ל באו לומר, שכאשר המנהיגים שלנו יודעים להסתכל על טובת העם ולא על טובתם האישית, אז אפשר לצפות מהעם שיהיה ישר ובעל מידות חיוביות וטובות.
כאשר המנהיגים שלנו לא מגלים את המידות החיוביות, מאד מסוכן שתהיה מדינה ללא סדר וללא הנהגה שתוביל אותה על הצד הטוב ביותר. יום כיפור הוא יום טוב לבקשת סליחה. אולי ראשי המדינה יעשו זאת – אם לא למעננו, אז למענם”.
על הקושי בחיי היום-יום, כנכה בישראל בכלל ובנתניה בפרט, מקצר בדבריו אברהם. הוא אדם פתוח כל עוד מדובר בבעיה כלל ציבורית לדוגמא שבכל העיר נתניה רק כספומט אחד המיועד לנכים – הממוקם במכללה. היו דברים, אישיים יותר, שהוא היה מעדיף שלא להיעזר בעזרה.
“כאדם דתי אני מניח תפילין. על מנת לעשות זאת אני צריך לקבל עזרה מבני משפחתי העוזרים ותומכים בי. לגבי מקלחת אני משתדל כמה שפחות לבקש עזרה, למרות שאני צריך. ככל האדם אני מבקש את הפרטיות והשמירה על הצניעות”.
ישנו פתגם האומר שא-לוהים נמצא בפרטים הקטנים. לשאלתי מה מרגש את אברהם, הוא בחר לענות, בניגוד למרואיינים רבים שבוודאי יאמרו משהו אישי, דווקא עניין ציבורי. “הכי מרגש אותי כשאני מצליח לשמח ולתת פתרון למחסור של אחד מחברי, במיוחד חבריי הנכים”.
למרות הקושי היום-יומי נוהג אברהם לחייך. לפני מספר חודשים הוא השתתף במסיבת יום הולדת של אחת מהבנות בקהילת הנכים. במסיבה הוצגו ציוריה. “מדובר בבחורה עם רמת נכות קשה. מבחינתי זה היה מרגש כפליים לראות את התערוכה ואת האופטימיות שציוריה שידרו. אם היא כל כך אופטימית ויודעת להעביר את זה בציוריה, כולנו צריכים להיות”, הוא מסביר את גישתו לחיים.
למרות שלאברהם חברים וידידים רבים, נדמה כי צלע נשית בדמות בת-זוג לחיים ולדרך חסרה לצידו. הוא מודה, שאחת משאיפותיו הגדולות בחיים היא למצוא לעצמו שידוך. יש לו הרבה מה להציע, לצעיר הרגיש כל-כך. גם בנושא מתקשה אברהם לדבר רק על עצמו. “אני חושב שזו ההתמודדות הכי קשה בציבור הנכים – במיוחד בקרב ציבור הנכים שבא מהמגזר הדתי. הדברים קשים ככל שאתה שייך לזרם יותר הדוק ויותר שמרני.
כאדם שמנסה לשנות סטיגמה וסטאטוס חברתי של האדם הנכה, אני רואה בזה יעד מרכזי-להילחם בתדמית הנכה בחברה כולה – בעיקר בחברה הדתית”.
היום (ראשון), קצת אחרי שיתקלח ויעטה על גופו את בגדיו הלבנים, יתייצב אברהם רואש, נכה המרותק לכסא גלגלים, מול היכל הקודש. הוא יתפלל באמונה שלמה, יכה על חזהו וימלמל את מילות התפילה שייצאו מגרונו לאחר ששכנו בגופו. את אמונתו באל לא איבד, ובתפילתו יקווה, כי האמונה באדם לא תאבד. ואולי, בחסדי שמיים הוא מקווה, ישמש סיפורו קרן אור ותקווה לאנשים אחרים – חלשים ממנו באמונתם, כי ניתן לשנות משהו במדינה.
Add Comment