כתב המקומון קול השרון שמואל נהון הצטרף לפועלים שכולנו מתעלמים מהם, פועלי הניקיון בעירייה. במשך 4 שעות שימש נהון כצל של עצמו והגיע למספר תובנות; נכון שהעיר מטונפת, אבל לא רק בגלל שאין מספיק פועלי ניקיון בעירייה, אלא בעיקר בגלל תרבות הזבל הישראלית
החיים בזבל על פי העתונאי שמואל נהון מנתניה. צילום; מיקאל כהן
בכל יום מגיעות למערכות העיתונים בעיר נתניה תלונות על רחובות מלוכלכים, עירייה שמזניחה ופקחים שלא בדיוק מבצעים את עבודתם נאמנה. בכתבה שלפניכם אין בכוונתי להתווכח עם הטענות השונות אלא להביא צד אחר של הסיפור, צד שאף אחד מאיתנו לא ניסה ולא רוצה לנסות לעולם: להיות ולו לכמה שעות מנקה רחובות בנתניה.
את פניי קיבלו בצהריי יום שני השבוע שניים ממנהלי האזורים הממונים על עבודת המנקים ברחבי העיר, האחד מטעם קבלן שירותי הניקיון והשני מטעם עיריית נתניה. שניהם ניסו להבין במשך רבע שעה מדוע מנסה אדם שפוי להפוך למנקה רחובות בנתניה ועוד בשעה החמה ביותר ביום.
אפוד צהוב, עגלת אשפה ובה פח שחור, מטאטא כביש רחב, מטאטא מדרכה עשוי קש ויעה, בכך תתמצה מהותי בארבע השעות הקרובות, לפחות בעיני העוברים והשבים. בעיניהם כפי שחשבתי וצדקתי גם, אני לא יותר מעוד רוסי או אתיופי שמנקה את המדרכה ליד הבית שלהם ושחייב לנקות, כי; “אני משלם לעירייה כדי שתנקה, לא?” כפי שאמר לי אחד מהם.
את הדרך לרחוב שלי שנבחר באקראי, עשיתי שלא כעובדי הניקיון הרגילים בטנדר של ג’קי, המפקח מטעם קבלן הניקיון. “אתה לא יודע כמה הם סובלים”, אמר לי והביא כובע שאמור לעזור לי להתגונן מקרני השמש הקופחות, אבל התברר כלא יעיל במיוחד. “הם מתחילים לעבוד בשש בבוקר וממשיכים עד לאחת אחר הצהריים. היום עליהם לנקות שטח שבעבר ניקו 15 מנקים. הם רק שבעה”.
ירדתי מהרכב בצומת הרחובות שרת ובארי והתברר לי שעליי לנקות את הרחוב שבצמוד לו ביליתי את מרבית שנותיי, רחוב בארי. המפקח ג’קי עזב אותי כשהוא עוצר כמה מטרים משם כדי לבדוק שאני לא בורח לאן שהוא או מתעלף.
“אני משלם לעירייה כדי שתנקה, לא?”
התחושה מוזרה קצת; החולצה מתחילה להידבק לגוף והרחוב שבתחילה נראה קצר מתמיד פתאום נראה כמו שביל האבנים הצהובות של דורותי בקוסם מארץ עוץ. אני מתחיל לטאטא את המדרכה בדיוק כמו שג’קי לימד אותי; “טאטא את הפסולת שעל המדרכה לכוון הכביש ואז סובב את המטאטא ונקה עם הצד הדק שלו את שולי הכביש…”.
אתה לא קולט שאתה צל עד שאישה מבוגרת לא מתביישת להשליך על המדרכה, שהרגע סיימת לנקות סיגריה שסיימה לעשן. ההלם לא מאפשר לך לדבר ואתה ממשיך קדימה. ככל שחולפות הדקות אתה מתרגל לחום, ללכלוך שלא נגמר ולרוח שגורמת לחזור שוב ושוב על אותה מרצפת ולרדוף כמו מטומטם אחרי פתקית “הידעת” של מסטיק בזוקה”.
לאחר ארבעים דקות, שטרם נראו לי כמו נצח, הבחנתי ב”ברוך”, פועל הניקיון המגיע מפינת הרחוב ועושה משהו שלא האמנתי שאי פעם יפגע בי; ברוך, עובר ומטאטא מחדש את המדרכה שכבר ניקיתי. הוא לא מתבייש? להעליב אותי כך?.
מאוחר יותר סיפר לי ברוך, שבאתיופיה היה מנהל של חווה ממשלתית ושחי “כמו טוריסט” מבלי לדאוג לשום דבר. “אבל היום”, הוא אומר, “החיים קשים וצריך לחיות מקצבה של 1,500 שקל ולאדם בגיל 65 עם חמישה ילדים זה עדיין קשה וצריך לעבוד…”.
אבי נהג לומר; “תהיו מנקי רחובות, אבל העיקר שתעשו זאת מתוך בחירה ולא אילוץ ולאחר שרכשתם השכלה…”. צילום; מיקאל כהן
לברוך חמישה ילדים כשהקטנה שבהם לומדת חשמל ואלקטרוניקה בעיר תל אביב, השנייה נשואה לרב קהילה ושלושת הבנים האחרים עובדים במפעלים שונים ברחבי הארץ.
השיחה איתו הזכירה לי משפט שאבא שלי, נהג לומר לי ולאחי מאז שהיינו ילדים; “מבחינתי תהיו מנקי רחובות, אבל העיקר שתעשו זאת מתוך בחירה ולא אילוץ ולאחר שרכשתם השכלה…”.
המשכתי לנקות כמו שלא חשבתי שאנקה לעולם, והנה מגיע הבניין ברחוב בארי מספר 77. הדרך לאחר שעתיים של עבודה נראית קשה וארוכה מתמיד. חשבתי על כך, שהנה, בעודי רוכש בקבוק שתייה וארטיק, אני כמעט מבזבז עשרה אחוזים משכרו היומי של פועל ניקיון בעיר, אבל השמש מכה ואין ברירה.
קבוצת נערים מתקדמת לכיווני ולאחד מהם לא בדיוק היה אכפת שהרגע ניקיתי את המדרכה עליה הוא פוסע. הוא מחליט לפרק לגורמים משטח קלקר ולפזר אותו לכל עבר. החלטתי לעשות מעשה; צעקתי לעברו. הוא לא האמין למשמע אוזניו; פועל ניקיון, אחרון האנשים בשרשרת העירונית האנושית, פשוט צועק עליו.
האחראי למצב בו נמצאת העיר הוא לחלוטין תושבי העיר
שאלתי אותו אם לא שם לב שניקיתי, והוא מצידו ענה שלא ראה אותי והוא בכלל לא לכלך ו… לאחר דין ודברים ולאחר שהבין שאני לא באמת מנקה רחובות, הוא התרצה והרים את החתיכות שפיזר מהרצפה.
לא עבר זמן רב יותר ובחורה צעירה נעה לכיווני. ואני, שהייתי מאושר כבר שהגעתי לצידו השני של הכביש ואני בדרך חזרה, הבנתי שוב שמי שאחראי למצב בו נמצאת העיר הוא לחלוטין תושבי העיר, או לפחות החלק שמתעקש ללכלך למרות הכול.
הצעירה פסעה יחד עם כלבה האהוב לאורך המדרכה, כשלפתע, בדיוק כשעברה את החלק אותו ניקיתי, החליט הכלב שזה בדיוק הזמן הנכון לעשות את צרכיו…
בלי בושה, המשיכה הצעירה, לפסוע תוך שהיא מביטה לתוך עיני מבלי לחשוב שאני נמצא בכלל או שיש צורך לפנות את ה”מתנה” שכלבה הותיר לי וגם לכם אם במקרה תעברו שם. כמה מילים ממני וגמגום קל מצידה הצליחו לעורר בליבה חרטה מסוימת ונכונות לאסוף את הצואה – מה שלא מנע מאישה אחרת להתעלם מקיומי ולפטור אותי במילים; “אתה מנקה לא?”.
לאחר שלוש שעות כמעט ולאחר שהגעתי לרחוב שמואל הנציב הגעתי מסקנה אחת פשוטה: זו לא העיר, המדרכות, העצים או אפילו הכלבים והחתולים – גם לא השכר הזעום או מספר המנקים המצומצם מדי המועסק על-ידי עיריית נתניה – אלה אנחנו או ליתר בטחון חלק מאיתנו שמאמינים שסיגריה על הרצפה היא לא באמת לכלוך או שהקש של משקה הטרופית שזורק הילד לא באמת מלכלך את העיר. שלוש מאות “קשים” בצבע צהוב של טרופית היו פרוסים על חמישים מטר של מדרכה. אני ספרתי אותם…
