התמכרתי לטלנובלה. כן-כן, אני. אולי אני אינטיליגנטית, אשכנזיה שמאלנית ואליטיסטית, אבל בכל זאת אני גם מכורה לטלנובלה
430_tala_id=898_01.jpg
לא פחות ולא יותר. ואפילו אחת כזאת שבה הכוכבת היא עניה קשת יום אשר עליה לעבוד לפרנסתה במקום להשתזף בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, והגיבור הוא עשיר, משכיל וגם, בל נשכח, מבוגר מאהובתו בכמה שנים טובות מאוד.
אה, ונשוי. לאישה אחרת, שהיא אישה יפה ועשירה ומשכילה כמותו. והיא ביצ’ית אמיתית בשעה שהכוכבת שלנו היא בחורה צנועה ועדינה. הרומן הרומנטי של הוצאת “שלגי” בהתגלמותו השוביניסטית-למהדרין.
במספר ראיונות שקראתי פורסם שמפיקי ותסריטאי הסדרה טוענים ש”זה מה שהקהל מבקש”. אין מה לעשות – אנחנו נהנות במיוחד מסדרות שמנציחות את סיפור סינדרלה במלוא שוביניסטיותו, עם הסוף הנפלא שכולנו כבר הבנו שלא קיים במציאות.
נרצה או לא, אנחנו מאוהבות בסדרה. טוב, לא אכליל, יש פה ושם כמה אינטיליגנטיות שטרם נפלו בשביים של דורון-ברמודס ורונה-דל-בוקה, אבל רובנו ממתינות בדריכות למבטו הממזרי של נתי רביץ, הלא הוא יונתן, ומפנטזות ללא בושה איך הוא עושה לנו את כל מה שהוא חולם לעשות לסמדר המכשפה הסקסית.
ואני תוהה, אם העלילה היתה הפוכה, האם עדיין היתה הסדרה מושכת כל כך הרבה צופות נלהבות? ולאו דווקא הסדרה הזו, אלא טלנובלות בכלל? בוא נדמיין לנו לרגע שהכוכבת היתה אישה בת ארבעים ומשהו, עשירה ומשכילה, מנהלת חברה גדולה שמקבלת לעבודה (נניח….) בחור צעיר, חתיך, דל אמצעים וחסר השכלה.
איך היתה מתקבלת סידרה כזו? ומי יודע, אולי זה אפילו רעיון מהפכני-משהו לז’אנר חדש…(אני בטוחה שפה ושם יש גברים שזו בדיוק הפנטזיה שלהם, השאלה היא רק איזה אחוז הם מהאוכלוסיה).
למה אנו נוטות להנציח, ובהנאה מרובה, את פנטזיית סינדרלה המטופשת הזו?
אולי כי היא בכלל לא מטופשת, אולי כי אנחנו עדיין חולמות על הנסיך הזה עם הוילה והוולוו שיפרנס אותנו ואת ילדינו ברווחה?
האם גם כיום, אחרי כל הבליינד דייטים, הזיונים חסרי המשמעות, ההיכרות האינטימית והאינטימית-פחות עם כמעט כל סוגי הגברים, לא למדנו שהמושג “חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה” מתייחס לעד עצם היום בו את שמה לב למבטים שהוא נועץ בשכנה הג’ינג’ית החתיכה שלו, שהלואי עלייך את התחת הקטן שלה, או גרוע מזה – עד ליום בו את מגלה שהנסיך האחראי והאוהב הוא בעצם חנון משעמם ומרדים, שטוב באמת רק לנומי נומי לפני השינה וממש לא שום דבר אחר?
או אולי הסיבה להתמכרותנו הבלתי נשלטת לטלנובלות נעוצה דווקא בהבנה הזאת שלנו, שהנסיך קיים רק שם?
אולי זו בעצם ההכרה בעובדת החיים הכואבת הזו? אולי ההתמכרות שלי ל”לחיי האהבה” היא סוג של אמירה, כמו לקום ולומר: “הנה, הגעתי לגיל שבו מבינים שנסיכים אמיתיים ומערכות יחסים מלכותיות יש רק באגדות, אז בבקשה אל תפריעו לי ליהנות מזה לפחות בטלוויזיה?”
וברצינות, למה שלא אממש את הפנטזיות שלי על נסיכים באמצעות הטלנובלה, אם כבר נגזר עלי להיות משוללת נסיך במציאות? הרי גם אני הבנתי שהנסיכה היחידה שהערצתי מתה מזמן (זו היתה הנסיכה דיאנה, וכבר ויתרתי על הרבה נסיכים פוטנציאליים משמימים כמו זה שהיה לה – ולא, לי הם לא זכו לגרום לבולימיה, מקסימום לדיפרסיה).
כפי הנראה אני אמשיך לצפות בסדרה הזו עד סופה הברור לפחות כמו הדיאגנוזות שלי על גברים, ומי יודע – אולי עוד תהיה איזושהי הפתעה. מי יודע, אולי בסוף המפיקים יחליטו להיות מעט נועזים ולהתחכם להם לז’אנר.
ואז נראה את רונה היפה מבינה שמה שהיא צריכה באמת זה בחור בן גילה ומרקע דומה, כי רק אתו היא תוכל לחוות חברות אשר מושתתת על הבנה אמיתית. טוב, נסחפתי כאן, במקום טלנובלה תיארתי סוף של דרמה משובחת וזו לא היתה הכוונה הרי…
היומן מובא באדיבות אתר אהבה של לורי לאתר.
_______________
לעוד יומנים במגירות הנפש:
* צרות של נשואה
* המכתב
* סיפור אהבה שלא נגמר
לעוד מאמרים במגירות הנפש:
* כמה מילים על אתר “מקום” – הקדמה
* אונס במסגרת הנישואין
Add Comment