אביו החורג יהודי ישראלי, אמו נוצרייה וסבתו מוסלמית. סיפור חייו של הכדורגלן העולה דלה אוגוסויה-ימפולסקי, שבגיל 5 הגיע לישראל מניגריה והפך ליותר ישראלי מכל פטריוט ציוני
דלה ימפולסקי החלוץ הציוני הניגרי של מכבי נתניה חולם בעברית. צילום; מיקאל כהן לק.ה
כשהוא היה בן שנתיים, קצת לאחר שאימו, לולה, התאלמנה, החלה סבתו לטפל בו בשעה שהאם טיילה ועבדה ברחבי העולם במטרה לפרנס את בנה יחידה בניגריה ולנסות ולהשכיח את מות הבעל והאב. מסעה של האם, שהסתיים בישראל, הוליד סיפור אהבה ונישואין למאיר ימפולסקי. רק כשהיה בן חמש הגיע, לראשונה, דלה אוגוסויה-ימפולסקי למולדתו החדשה ישראל והכיר את אחיו החורג, דניאל, שהכניס אותו מיד לעניינים ולימד אותו עברית.
דלה ימפולסקי, חלוץ מכבי נתניה, עלה לישראל מניגריה לפני 13 שנה. הוא נעקר ממולדתו, סבתו ומכל מה שהוא הכיר בחמש שנות חייו הראשונות בעיר קאטו – עיר בקנה מידה בינוני שמבחינה טכנולוגית באותה עת לא הייתה מהמתקדמות…
“כשהגעתי לישראל, הכול היה חדש לי. עברו עליי חודשיים קשים שבהם לא מצאתי את עצמי. לא ידעתי לימיני ולשמאלי. הייתי ב”בלאק אאוט”. אפילו האוכל כאן לא היה טעים לי ובשבועיים הראשונים לא הכנסתי כלום לפה. לא הכרתי את הפיצה, את הפלאפל ואת החומוס. הסכמתי לאכול רק אבה מקמח תירס, שזהו המאכל הניגרי הלאומי והגרסה לממליגה הרומנית” – הוא תיאר את החודש הראשון שלו בישראל.
שלושה חודשים, לקח לדלה ללמוד את השפה העברית; “אומנם עם מבטא, אבל הבנתי הכול בזכות אחי ואבי החורגים, דניאל ומאיר, בקריית שלום, שם התגוררנו בשנות ילדותי הראשונות בארץ”.
בתור ילד חדש בשכונה, בהתחלה בקריית שלום, כיצד התייחסו אלייך הילדים – כאל נוצרי ובעל צבע עור שונה?
“הרבה בעלי צבע עור שונה, כהה, לא התגוררו בקריית שלום. אומרים שילדים הם עם אכזר, אבל בבית ספר גבעת שלום ביסודי, הילדים מאוד התלהבו ממני. הייתי עבורם משהו שונה, הייתי ילד מקובל וכולם תמיד רצו להיות בסביבתי. כבר ביום הראשון שלי ללימודים, לימדו אותי להגיד; “מניאק” (הוא גיחך והסביר שבניגריה לא היו קללות). הילדים תמיד רצו לשחק איתי, כך שאני בהחלט יכול להגיד שההתאקלמות שלי כאן הייתה אחל’ה”.
למרות שדלה, מצהיר, כי ההתאקלמות שלו, לפחות בשלב הראשוני החלה ברגל ימין, קשה להתעלם מכך שעל הדרך, בין לימוד השפה העברית והאנגלית בבית ובבית הספר, למד דלה לדבר גם באמהרית. “היה לי קל להתחבר לאתיופים; בגלל צבע העור הזהה וגם בגלל התרבות והרקע הדומה” – הוא הסביר בפשטות.
כשהיה בן שמונה, נשאב אל עולם הכדורגל הישראלי. בתחילה בשכונה עם החברים ובהמשך בקבוצות נוער אליהן הגיע במקרה. “לאמא שלי, לא היה רישיון. נהג מונית קבוע (הסעה) הוא היה לוקח אותה כל בוקר לעבודה במספרה ומחזיר אותה.
יום אחד הם התעכבו ליד המקום ששיחקנו בו. הוא הביט בי ואמר לאמי, לולה, שהיא חייבת להכניס אותי לקבוצת כדורגל. כך הגעתי לקבוצה בתל-אביב בשם גדנ”ע בה שיחקתי שנתיים. האמת, שלא הסתדרתי טוב, כי עברנו דירה ואז עברתי לקבוצת בני יהודה ומשם הכול הסתדר נהדר, כי התרגלתי, סוף-סוף, ל… דשא”.
זה נשמע מצחיק, באיזשהו מקום, לומר שהתרגלת לדשא
“לא בשבילי. בניגריה, כמדינה מאוד רוחנית בה רבים עוסקים בתורת הנסתר ויש מכשפות, שיחקנו כדורגל בשדה פתוח – למרות שהאמונה במקום אומרת שמדובר בשדה מקולל ומי שייכנס לשם יחלה ב… עיניו. לי, למשל, בילדותי, נכנסה “שעורה” לעין.
בניגריה שיחקנו גם על רצפת בטון. לכר הדשא, מסתבר, לוקח זמן רב להתרגל. לכל שינוי בחיים צריך זמן כדי להתרגל…”.
נדמה שהשינויים החדים השפיעו עלייך – גם ברמה האישית
“בוודאי. כשניתקו אותי מסבתא שלי בניגריה, לה קראתי אמא, הייתה לכך השפעה אדירה עליי. כך גם כשאמא ואבא מאיר נפרדו. באותה תקופה נפרדתי לזמן מה גם מהכדורגל, כי נאלצתי להישאר בבית ולשמור על אחי הקטן דיויד.
שנה ישבתי בבית ושמרתי על אחי, בכדי שאמא תמשיך לעבוד ונעמוד שוב על הרגליים. התגעגעתי לכדורגל, לחברים בקבוצה בבני יהודה, אבל הייתי חייב. צריך להבין, עם כל הכאב, עשיתי זאת מתוך אהבה. אני קודם כל איש משפחה. ידעתי שאחזור לכדורגל כאשר המצב יתייצב…”.
ואכן כך היה. דלה, סגן מלך השערים בעונת 2004/2005 במכבי נתניה נערים) שגילה בנוסף לתכונותיו כשחקן מרשים אתלטיות מרשימה עוד יותר, החל ללמוד בפנימיית הדסה נעורים ומשם הגיע לנוער של מכבי נתניה ולנבחרת הנוער של ישראל בה הוא רואה כיום את מדינתו לכל דבר. “בזכות הנבחרת הייתי באיטליה, בהונגריה, באוסטריה ופעמיים ביוון. הכרתי תרבויות חדשות וסוגי אנשים, אבל אין כמו ישראל”.
אולי נספח אותך למשרד התיירות?
“לא לא”, הוא צוחק; “רק לכדורגל שזה גם שירות לא רע”
בשבוע שעבר, ביקר דלה בלשכת הגיוס. הוא מאוד רצה להתגייס לצה”ל, אבל במשפחתו היו כמה שלא כל-כך התלהבו מהרעיון. השחרור היה במהירות יחסית; מהאמא הוא נוצרי ומסבתו הוא מוסלמי. אולי, בגלל זה, אין לדלה כל בעיה לחגוג את כל החגים האפשריים, מכריסמס וחנוכה ועד פסח ופסחא ואפילו להתענות בצום ביום כיפור. “למרות שצבא אני כבר לא אעשה, אני בטוח שאוכל לתרום למדינה בנבחרת ישראל. בכל זאת הפכתי לפטריוט ציוני” – הוא מדגיש בדבריו.
עם אמא נוצרייה, אבא חורג יהודי וסבתא מוסלמית, מזל שאתה לא דתי, אחרת היית צריך לשמור שבת מחמישי בערב ועד יום ראשון בלילה…
“עד ראשון בלילה… סמאללה… בן פורת יוסף… גאד הלפ…”.
האם נושא הדת מפריע לך בזוגיות?
“לא. ואני לא יודע מאיפה להתחיל. אני אומנם צעיר, אבל עברתי הרבה מערכות יחסים וכולן מקסימות. אין לי העדפה למישהי מסוימת. כרגע, אני פנוי, אבל מחכה שהאחת מסוימת תחזור אליי”.
____________
* הכתבה הובאה במסגרת שיתוף הפעולה בין פורטל האינטרנט כאן נעים העיתון של אמצע המדינה והמקומון קול השרון של העיר נתניה והסביבה.
