מי שראה איך ולנסיה התעללה בליברפול יודע ומבין שהם, עם כל הכבוד למילאן או לארסנל הפנטסטיות, המאיימים הגדולים ביותר על ההגמוניה של ריאל מדריד באירופה.
430_story_valensia_03.jpg
– המשך הכתבה מעמוד קום –
בשנת 88 הובא מאמן אורוגואיי – ויקטור אספרגו – שביסס את הקבוצה שהשיגה בשנת 88-89 את המקום השלישי ובשנה שלאחריה את המקום השני בליגה, ובאותה שנה גם היתה לולנסיה עונה לא רעה בגביע אופא, עד שהודחה ע”י אופורטו. ומי הגיע ב 91-92? חוס הידינג, שאין צורך להציגו. הוא הגיע לולנסיה לאחר הצלחתו הגדולה ב PSV. ולנסיה לא השיגה יותר ממקום רביעי בליגה והודחה ברבע גמר הגביע הספרדי על ידי ריאל מדריד. הצד החיובי של אותה תקופה היה היציאה מהחובות וסיום העונה ברווח.
ולנסיה הפכה לחברה בע”מ וזכתה לרגעים בלתי נשכחים כאשר
המסטאייה היתה המגרש הביתי של נבחרת ספרד ששיחקה בו את כל המשחקים באולימפיאדת ברצלונה. לאחר האולימפיאדה החלה תקופה חדשה לולנסייה: בעונת 93-4 נרכש פרדרג מייאטוביץ.
העונה החלה נהדר, ולנסיה הובילה את הליגה והדיחה מאופא את נאנט הצרפתית של אז – עם מקללה ועוד כוכבים ששחקו בשורותיה של הקבוצה הצרפתית. אבל לאחר מכן באה השערוריה.
ולנסיה ספגה מפלה בגרמניה של 7:0, הגרועה ביותר בתולדותיה, והעיפה את הידינג. “איש הבית” שהחליף אותו לא הצליח להרים את המורל של הקבוצה. אחרי 5 מחזורים הובא שחקן העבר של שנות השישים האורוגואיי הקטור נונייס. אחרי סכסוכים בהנהלה התפטר גם הנשיא טוזון. הנשיא הנבחר היה פרנסיסקו רוץ’ הוא היה נשיא עד ללכתו של קופר. אבל עד שנבחר היו כל מיני נשיאים זמניים והבלגן חגג.
ב-95 ולנסיה הגיע לגמר הגביע, לאחר שפטרה את פריירה. משחק הגמר – נגד דפור בסנטיאגו ברנבאו נפסק בגלל שבר ענן – מבול – שירד על המגרש המדרידי שבו נערך הגמר. המשחק נפסק בתיקו, אבל ההמשך שהיה כמה ימים אחר כך, הביא את הנצחון לדפור. ולנסיה נאלצה להסתפק עוד פעם בסגנות. ב1996 הנשיא הגשים את חלומו והביא את רומריו. אבל הברזילאי, שחקן נהדר ובעל אופי לא קל, הגיע לעמדת התנגשות עם לואיס ארגונס, המאמן דאז, והושאל לפלמנגו. מישהו אחר שהגיע לולנסיה אז היה קלאודיו “פיוחו” לופז, שחקן שהפך לסיוט של ברצלונה, וגם של מילאן כנראה.
חוסר ההצלחה בליגה הביא לפיטוריו של ארגונז והבאתו של מיודענו חורחה ואלדאנו. גם הוא לא הביא את השמחה למסטאייה. ולנסיה סיימה עוד עונה בלי תארים, הודחה מהגביע על ידי קבוצה מהליגה השניה, ומאופא על ידי שלקה הגרמנית, שמאוחר יותר זכתה באותו גביע. בדצמבר 96 הגיע עוד ארגנטינאי מפורסם לולנסיה – אריאל “החמורון” אורטגה.
ואלדנו החזיק מעמד 3 מחזורים בעונת 97-98 ופוטר לאחר 3 הפסדים ב-3 מחזורים אלה. רניירי האיטלקי הגיע ומיד “התנגש” ברומריו שחזר מפלמנגו ובחמורון אורטגה. הבלגן חגג והביא להתפטרותו של רוץ’ מהנשיאות ומינוי של סגנו במקומו. בדצמבר 97 ולנסיה היתה במקום הלפני אחרון בליגה, באורח פלא רניירי נשאר מאמן ובסוף העונה ולנסיה היתה תשיעית וזכתה להשתתף באינטרטוטו. הרכש היחיד היה אדריאן איליה הרומני, שהציג יכולת מדהימה בחודשים הראשונים שלו בקבוצה.
98-99 החלה עם ולנסיה בגביע אופא – הגיעה בזכות האינטרטוטו, אבל הודחה על ידי ליברפול. בליגה סיימה רביעית והגיעה בפעם הראשונה בתולדותיה לצ’אמפיונס ליג במתכונתה הנוכחית. באותה שנה מוצלחת גם זכתה בגביע המלך. על החגיגות שהיו אז עדיין מדברים בולנסיה. לאחר 20 שנות בצורת, הגביע הגיע לויטרינות המועדון. רניירי עזב בגלל התחייבות קודמת לאתלטיקו מדריד, הקבוצה ש”גזל” ממנה את הגביע שהביא לולנסיה. אבל ההצלחה הכבירה של ולנסיה היתה בעונתה הראשונה בצ’מפיונס. שורה של נצחונות מרשימים ורבי שערים על קבוצות צמרת אירופיות, ההדחה של ברסה בחצי הגמר, אחרי שהקאטאלנים עשו עד אז עונה נהדרת מרובת שערים בצ’אמפיונס, שוב בעיקר בגלל פיוחו.
הגמר בפריז אכזב – מדריד זכתה, והואלנסיאנים חזרו הביתה אבלים וחפויי ראש. פיוחו עבר לאיטליה, וברצלונה מן הסתם נשמה לרווחה. ולנסיה רכשה את ג’ררד משחקני הבית של ברצלונה. פארינוס עבר לאינטר. הרכש המכריע של קופר היה: ג’ון קארו וראובן באראחה. כמו כן הגיעו הארגנטינאי איילה והברזילאי המגן הצעיר פאביו אאורליו.
ולנסיה החלה את העונה בליגה בצורה נהדרת והובילה את הליגה כ-10 מחזורים. לאחר פגרת חג המולד החל המאמץ של שתי תחרויות מקבילות לתת את אותותיו. ולנסיה השקיעה את כל כולה בצ’מפיונס, אחרי שני שלבי הבתים, ולנסיה הדיחה את ארסנל ברבע הגמר ואת לידס בחצי הגמר. היא כמעט נגעה בשמיים. את משחק הגמר כולם זוכרים – באירן לקחה את התואר, והדמות של קאניזרס הבוכה היתה תמונת השער בכל עיתוני הספורט בעולם. כל השערים במשחק הזה היו מבעיטות 11, ובסוף הוא הוכרע ע”י בעיטות כאלה. שני השוערים הצטיינו, והמזל בסוף היה לטובת קבוצתו של קאן.
להגיע שנה אחר שנה לצ’מפיונס זה הישג נהדר, ביחוד לקבוצה בלי התקציבים בסדר גודל של כמה קבוצות אחרות, אבל בולנסיה לא הסתפקו בזה. הם היו מאוכזבים, הם רצו לנצח בגמר, והיו מאוד מאוד קרובים. קופר עזב לאינטר – ואכן הכדורגל ההגנתי שלו התאים יותר לכדורגל האיטלקי. הגיעו שחקנים חדשים, רובם צעירים, ובניטז היה צריך להכנס לנעליו הענקיות של קופר ולהמשיך את דרך התהילה של ולנסיה. הוא הצליח מעל המשוער – ולנסיה זכתה באליפות הליגה אחרי כ-30 שנה. רבים הם השחקנים המצוינים בולנסיה, יש לראפא בניטז הרבה אסים בשרוול, אבל באראחה הוא כשמו כן הוא, ממש חפיסה שלמה. השחקן הזה הוא הכל: חזק מאוד פיזית, ראיית משחק מצוינת, בעיטת פצצה ברגליים, ונגיחות יוצאות מהכלל. יש לו גם יכולת תיקול, הוא מהיר, דבר מפתיע אצל שחקן מוצק כמוהו.
אחד מאלה, אמרתי, כי האליפות של ולנסיה היתה קבוצתית, כפי שציינתי בראש הכתבה. לא היתה זו קבוצה של כוכב אחד כמו ברצלונה של ריבלדו. וכאמור – כוכב יכול לנצח משחקים אבל רק קבוצה יכולה להביא תארים. ולנסיה, של העונה הנוכחית היא חזקה מאד. שום רכש משמעותי לא הגיע העונה, אבל הקבוצה נראית מעולה. כמעט מושלם.
מי שראה איך ולנסיה התעללה בליברפול יודע ומבין שהם, עם כל הכבוד למילאן או לארסנל הפנטסטיות, המאיימים הגדולים ביותר על ההגמוניה של ריאל מדריד באירופה. עם פבלו איימר בכושרו הנוכחי, רובן בראחה המוזכר לעיל וכל השחקנים ה”אפורים” כביכול (אלבלדה, אוורלו) ולנסיה יכולה לשם שינוי גם לנצח בגמר. כן, גמר גביע אירופה.
אתר קבוצת ולנסיה – לחץ כאן.
הכתבה פורסמה בתאריך 20.9.02 והיא מוגשת לקוראי כאן נעים באדיבות אתר “ספורט אנטר” מגזין ספורט
Add Comment