הן מפשקות רגליים, עוצמות עיניים ובולעות את שארית גאוותן בשעה שהבעלים שלהם אונסים אותם. הן מייחלות לכך שבפעם הבאה יאושפזו בבית חולים, כי הבעל הכה אותן. הן נשות הארבע מתוך חמש במדינת ישראל שלא עושה מספיק כדי למנוע את הרצח הבא של האישה המוכה הבאה
ד”ר סוואנס; “היא אובדן השליטה והעברתה באמצעות הפחד לידי הבעל”.
שולמית (שם בדוי) רוצה לברוח מהבית. אין את האומץ לכך וגם הכלים שמציעה המדינה לא מעניקים לה ביטחון. בגלל שיש לה שלושה ילדים, שאחד מהם הוא זכר בן 15, אף מקלט לנשים מוכות לא יוכל לקבלה. וגם אם תחליט להשאיר ילד אחד בחיק אביו, כמשל שלמה, היא יודעת שארבע מתוך חמש נשים המתאימות בכל הקריטריונים למעון לנשים מוכות, ישמעו סירוב בשל מחסור במקום.
רק 11 מקלטים לנשים מוכות, יהודיות, פועלים בכל רחבי מדינת ישראל. יש עוד אחד המיועד לאוכלוסיה החרדית. את המקלטים מתפעלים ארגונים התנדבותיים. המדינה מסייעת במימון חלקי.
“ביום שישי, הוא הדביק לי את הפרצוף לשיש, כי הניקיון לא מצא חן בעיניו. כעונש הוא קיזז לי בתקציב. אחר-כך שכבתי איתו, כי זה מה שמרגיע אותו והוא ישן. אז יש לי שקט והפנים כאבו לי”, היא סיפרה בטון מונוטוני והראתה מספר צלקות וגלדים מפעמים אחרות שבהם בעלה הענישה.
היא אישה משכילה. בעלת תואר אקדמי ומקום עבודה לא רע. פעמיים מאז תחילת השנה אושפזה בבית חולים בגלל מכות רצח. בעלה למד. הוא משתדל להכות מכות יבשות. היא, מצידה, משתפת פעולה; פעם היא החליקה ופעם דלת המטבח נטרקה על ראשה.
סיפורה של שולמית, למרבה הפלצות, נחשב לסיפור קל יחסית. לדרך חיים של אחת מכל עשר נשים ויש האומרים אחת מכל שבע נשים. חלקן סובלות מאלימות פיסית – רובן מאלימות מילולית והשפלות על בסיס יום-יומי.
עו”ד לירז בן שטרית – כ”ץ, בעלת משרד לעורכי דין, אשר מייעצת לנשים המגיעות ללשכה המשפטית של נעמ”ת, נתקלת בנשים אלה בכל יום מחדש. “המצב הקיים הוא פשוט שערורייה”, הסבירה עו”ד בן שטרית-כ”ץ והרחיבה; “הבעיה היא אוזלת ידה של המערכת. של שירותי הרווחה מבחינת כוח אדם ותקציבים. אם, לדוגמא, זמן הגשת תסקיר פקידת סעד לבית משפט עלול לקחת עד שמונה חודשים – זה אומר שמשהו דפוק במערכת”…
עו”ד בן שטרית – כ”ץ; “המצב הקיים הוא פשוט שערורייה”
עו”ד בן שטרית – כ”ץ, מדגישה ומוסיפה, כי; “זהו זמן יקר מדי, שבמערכת יחסים דינאמית במשפחה, עלול להתבטא ביותר אלימות ועד רצח. די אם נתייחס לעובדה שאונס הנשים הללו הוא שכיח. רוב הבעלים המכים אונסים את נשותיהם כחלק משליטה, אישה, שרגע לפני הושפלה ובוזתה, לא תרצה בדרך ההיגיון לקיים יחסי מין עם בעלה. לפעמים, בשפה עממית, היא “נותנת” לו, תרתי משמע, בשיטת תגמור וגמרנו כחפץ לצרכיו המיניים והצורך שלו בשליטה”.
56 תלונות על אלימות בין בני זוג מוגשות מדי יום למשטרת ישראל. רק ב-30% מהמקרים מעכבת המשטרה את הבעלים. גם במשטרה יודעים, שהחוק הישראלי מחורר כמו גבינה שוויצרית ובתי המשפט רחמנים בני רחמנים. גם בגופים המייעצים מתחילים להאמין, שאת ממשלות ישראל לדורותיהן זה פשוט לא מעניין, בעיקר משום שזה עסק יקר.
“החוק עד כדי כך מלא חורים”, הרחיבה אילנה גיני, מזכירת נעמ”ת במרחב נתניה, בשיחתה עם קול השרון; “עד שזה גובל באבסורד”. גבר, המאיים על אשתו שיחסלה באמצעות אקדחו הפרטי, יילקח ממנו האקדח. אלא, שאם יעשה מילואים הוא יקבל רובה ואם הוא עובד באבטחה הוא יקבל אקדח ממקום עבודתו.
גיני, מזכירת נעמ”ת, מוסיפה, כי; “שלוש הנשים שנרצחו במהלך חצי השנה האחרונה על-ידי בני זוגן, תאמו לפרופיל זה. שתיים מתוכן התלוננו על בן הזוג, נשקו נלקח ממנו, אבל הוא קיבל נשק אחר והרג. במקרה האחרון, הרצח שארע ביום ראשון בדרום הארץ, הצעירה שביקשה להיפרד מבן זוגה, לא הספיקה להתלונן. ביום שני קברו אותה”.
“הבעיה העיקרית באלימות במשפחה”, כך פרסם כבר בשנת 1997 החוקר והסוציולוג השוודי ד”ר פיוטר סוואנס; “היא אובדן השליטה והעברתה באמצעות הפחד לידי הבעל”.
ממחקרו עולה, כי 65% ממקרי האלימות מתבטאים, דווקא בהתנהגות על בסיס שולט ונשלט. במצב טבעי, בין בני זוג נורמטיביים, בקרב שמונה מכל עשרה זוגות, הבעל ממונה על הנושא הפיננסי. גם כשמדובר בשני חשבונות, לרוב, ההוצאות, כדוגמת המשכנתא ולעיתים הארנונה, מושתות על חשבונה של האישה. במשפחות בהן נשים הן קורבן לאלימות פיסית או נפשית מתמשכת, אחד מאמצעי השליטה של הגבר, הוא באמצעות שליטה מוחלטת על חשבון הבנק.
גיני, נעמ”ת; ביקשה להיפרד מבן זוגה ולא הספיקה להתלונן.
“קנאה חולנית, קללות וחרם כלכלי”, הם רק חלק קטן מתיאוריהן של נשים המגיעות אליי לייעוץ משפטי, תיארה עו”ד בן שטרית-כ”ץ.
אחד המקרים הקלאסיים בהם טיפלה הוא מקרה של אישה שהגיעה אליה. על ידה ענדה שעון קרטייה. את אצבעה עטפה טבעת יהלום בשווי עשרות אלפי שקלים.
בעלה, דמות מוכרת ומיליונר, אבל לה לא היה כסף – אפילו לתחבושות היגייניות; “האישה הגיעה למצב, שכדי לרכוש לעצמה דברים בסיסיים, לעיתים היא לוותה מגורמים חיצוניים. הבעל דרש ממנה חשבון מדויק ודיווח יומי. היא חשה מאוימת. אשת החברה הגבוהה באזור שלנו ולא היו לה כרטיסי אשראי או המחאות. היא לא יכלה לזוז ללא אישור הבעל. הוא לא היה קמצן, אלא בדיעבד התברר שזאת הייתה דרכו “להחזיק” אותה קרוב אליו – הכל מתחושת שליטה ורצון לכח”…
עו”ד בן שטרית-כ”ץ, מסבירה; “מרבית הנשים פוחדות לעשות את הצעד הראשון לקראת ניתוק מהבעל בגלל שאינן יודעות, למשל, שאם אשה עוזבת את הבית אין זה אומר שהיא מפסידה את כל רכושה ואין זה אומר שהיא מוותרת על הבית וגם אם הרכוש רשום על-שם הבעל אין זה אומר שהיא תיוותר ללא רכוש”.
שולמית התקשרה למערכת העיתון ביום שלישי. היא פחדה שהפרטים לא טושטשו מספיק ובעלה יזהה אותה. היא נשבעה, שאם עוד פעם אחת הוא ירים עליה יד, היא תיקח את הילדים, תעזוב אותו ותתגרש. היא גם יודעת, שכמעט בכל פעם שהוכתה היא נשבעה שתעשה זאת. חסר לה האומץ לבצע את הצעד הראשון. היא הסכימה לגשת לפגישת ייעוץ משפטית בנעמ”ת. ועד שהיא תמצא את הזמן, כפי שהיא מעידה בחיוך, “מקסימום אני שוב אשכב על הגב, אעצום עיניים, אקיא מבפנים ואתן לו להירגע כדי שיהיה לי קצת שקט”.
