הגשמים הרבים שירדו לא מחו את שרידי דמה של אורי חזיזה בת ה-5 מהכביש. 30 ימים עברו מאז נדרסה למוות הילדה שכולם אהבו, ובני המשפחה שהתפרקה לגורמים לא מעיזים לחזור לבית בו גרו עד האסון * מיכל גולדשטיין ודורון פדלון, מביאים את סיפורו של סבא אריה
במוצאי שבת, בעת שהבדיל בין קודש לחול, פרץ אריה רחניאן בבכי תמרורים. זה קרה כשהגיע לחלק בו אמר; “קומי אורי, כי בא אורך וכמו השם עלייך זרח”. רק יומיים לפני כן ,קרא בעיניו את הפסוק כשהביט במצבה אשר הוצבה מעל קברה של הקטנטונת שלו. נכדתו בת החמש.
סבא אריה; אורי, הייתה טהורה וזכה. נשמה קטנה, קראה לי “באבי”
33 ימים עברו מאז נפטרה אורי חזיזה. היום הוא יום ראשון והשעה היא 14:00. בחדרו שבבית המלון כורש, הצטנף אריה במשך שעה ארוכה. זו השעה בה היה ממתין בכל יום שנכדתו תרד מההסעה ותרוץ אל חיקו החם. עכשיו רק שרידי כתם הדם שנותרו במרכז הכביש ברחוב הרב קוק 9, הן העדות היחידה לזוועה שהתחוללה.
סבא אריה לא מצליח לעבור משם. בשארית כוחות הנפש שנותרו לו, בין כדורי הרגעה ובני המשפחה המכריחים אותו לאכול, הוא מגולל את הטרגדיה. בתו אילנית, אמא של אורי ז”ל, מצטרפת לשיחה. היא מעדיפה שלא לדעת מה בדיוק אירע. הספיק לה בבית החולים “שניידר”, כשמיששה את ראשה של בתה והרגישה בשברים. הספיק לה מראה הדם שניגר מפיה, מאפה ומאוזנה של אורי הקטנה.
“השעה הייתה 13:29. הזמנתי סחורה לבית המלון ומישהו צעק לי להזמין אמבולנס. הוא אמר שילד נדרס ברחוב”, מספר סבא אריה ודמעות מכסות את עיניו ולחיו. “לא היססתי. אמרתי לפקידה שיזמינו אמבולנס ושיגידו שזה מצב קריטי. יצאתי החוצה, הסתכלתי לצדדים וראיתי התקהלות של אנשים.
לא העליתי בדל מחשבתי שמדובר באורי. אותה, הרי אמור היה הנהג להוריד בשעה 13:40 בפתח בית המלון ברחוב הרב קוק 6. התקרבתי. בהתחלה לא הבנתי. אמרו לי ילד וראיתי חצאית. פתאום ראיתי את המעיל הוורוד הקטן כשהוא מגואל בדם”. זה היה מעילה של אורי. מעיל אותו קנה לה סבא אריה.
כשהוא רוכן מעל גופה הקטנטן של נכדתו, מנגב את הדם שניגר מפניה ומנסה להנשימה, נדמו הרגעים שעברו עד שהגיע צוות מד”א, כנצח. “תצילו את הנכדה שלי”, היו מילותיו כשהגיע הצוות הרפואי. “תצילו את אורי שלי”.
חזיזה, ז”ל. למה? אורי למה? אלוהים למה? רפרודוקציה
זה קרה ביום שני. אורי חזיזה בת ה-5, תלמידת גן של אגודת ישראל, הייתה אמורה לחזור עם נהג הסעות, שבדיעבד התברר, כי אין לו רישיון מתאים להסעת ילדים, עד לפתח בית המלון. בכל יום המתינו לאורי בני משפחתה בשעה 13:40. הפעם הנהג הקדים בכמעט רבע שעה. הוא לא הודיע לאיש וגם לא הורידה בפתח בית המלון. הוא לא בדק אם מישהו המתין לה וגם לא ברור היכן בדיוק הורדה.
דבר אחד ברור, מעל לכל ספק; אורי, כנראה באמצעות מעילה, נלכדה מתחת לגלגלי מכונית ונמחצה למוות. בתחילה הועברה אורי לביה”ח בלינסון ואחר-כך לביה”ח שניידר. הילדה אורי נפטרה מפצעיה.
אילנית, שבאותה עת קפצה לסידורים לבנק, הייתה בדיוק בדרך חזרה. היא התכוננה לקראת המפגש עם בתה. כשהגיעה לבית המלון וראתה את פניהם של חבריה לעבודה, עדיין לא קלטה. גם כששהתה עם בעלה, מרדכי, סביב מיטתה של אורי בשעותיה האחרונות סירבה לקלוט.
“אני זוכרת את התשובה של ההיריון. את האושר. את הפעם הראשונה שאמרה “אמא””, מספרת אילנית ועיניה המזוגגות משעות ארוכות של בכי נעות אל עבר עולם אחר. יממה לפני האסון הלכו יחדיו, אורי ואילנית, אל הספרייה העירונית. אורי בחרה את הספר על הילדה זולו. האם אילנית הקריאה לה את הסיפור בו זולו מתחפשת פעם לרוח ופעם לשמש.
אורי הקטנטנה מאוד אהבה את השמש. כשהיא במיטתה המוצעת בסדין ירוק, בחדר בצבע ירוק, כבת יחידה להורים שהמנסים להביא ילדים מזה ארבע שנים, היא רצתה אחים. יממה לפני האסון עוד שאלה בקולה הנאיבי אם ייוולדו לה אחים, האם היא תמיד תישאר הבכורה. “אמרתי לה שברור”, בוכה אילנית ומתקשה להפסיק. “היא אהבה את השמש”.
הנהג חן שלום מובא להארכת מעצרו. צילום ארכיון; תמיר ברגיג
“כל חיינו שמרנו עליה מכל משמר, ובפעם היחידה בה לא היינו לצידה, כי האיש ההוא הקדים והוא הרג לנו את הילדה. מי ישמור עליה כעת? את השמש היא אהבה וכעת נותר לנו לחיות רק כדי להנציח אותה”.
כמה שעות לפני כן, מרדכי ואילנית צעדו לחוף הים. מול הגלים ישבו ובכו. מזה כחודש שאינם מעיזים לחזור לדירתם. הדירה בה גידלו את אורי. את הדירה הם מציעים כעת למכירה. יותר מדי זכרונות טמונים בכל חלק בבית.
סבא אריה מחזיק את הגולות איתן היה משחק עם אורי לפני כניסת השבת. הוא היה נותן לה לנצח. מבחינתו היא לא הייתה רק נכדה, אלא בת הזקונים. תמיד עטף אותה באהבתו. הוא, בעיקר, לא סולח לעצמו. תמיד העיר ואמר שלא ככה מסיעים ילדים, ללא חגורה, באותו גדול וכמות גדולה מדי ללא ליווי. תמיד דרש מהנהג שיעצור בפתח בית המלון. תשעה חודשים, לפני המקרה הקפיד להסיע את אורי ואת בני אחותו באופן אישי. כשנפטר אביו נאלץ להפסיק.
עוד מספר שבועות יחגוג בית ישראל את חג הפורים. הילדה אורי, שתמיד תכננה חודשיים מראש למה תתחפש, לא תכננה השנה דבר. אולי, משמיים היא ידעה. “שנה שעברה התחפשה אורי לכלה” מספרים השניים, אבל כלה אורי כבר לא תהיה רק בזיכרונות משפחה שבורה, שאיבדה הכול, ברגע פזיז אחד. רגע שהותיר ילדה בת חמש, שקראה לסבא “באבי” והייתה טהורה וזכה. נשמה קטנה, שאולי אלוהים יסלח לזה שפגע בה אבל לא בני המשפחה שעד יום מותם, יחכו בכל יום בשעה 13:40 לילדה שלהם שלא תשוב עוד לעולם.
