בני משפחתו של אמנון תמאם, שביום חמישי, יקומו מ”השבעה”, מנסים לשחזר כל העת את רגעיו האחרונים של אבי המשפחה, שנשדד ונורה. את הרגעים בהם טיפס בשארית כוחותיו לביתו ואת מילותיו האחרונות לבנותיו ורעייתו. שאלות רבות נותרו פתוחות
אמנון תמם, ז”ל; טפח לי על הכתף ואמר “את תהיי אשתי”.
השעה הייתה תשע בערב וכמה דקות. ליל חמישי שעבר. אמנון תמאם, קבלן מצבות חזר לביתו והחנה את רכבו בחנייה שברחוב איתמר בן אב”י. שודדים חמושים התנפלו עליו וביקשו לקחת ממנו את התיק בו החזיק את הפדיון היומי. אמנון נאבק בהם וזעק לעזרה. אף אחד, ככל הנראה, לא שמע אותו. ואלה ששמעו פחדו ונעלו דלתות. ביום שישי הוא נקבר. אלפים השתתפו בהלווייתו של אחד האנשים האהובים בעיר. אלפים הגיעו בכל יום לנחם את המשפחה שברגע קט נהרסה.
הגבול בין חיים ומוות הוא דק מאוד . בקרב על שארית חייו של אמנון תמאם, לא ברור אם לזמן הייתה משמעות, שכן אמנון היה בהכרה מלאה כשזחל מגואל מדם לעבר מפתן ביתו.
אמנון תמאם היה אדם מסורתי שאמונתו לאלוהים התאפיינה בחייו, באהבתו לחיים למוזיקה. בני משפחתו העריצו אותו. “הוא היה אדם מושלם”, סיפרה רעייתו אני (תמר).
אמנון ואני הכירו בכיתה ט’, בתיכון שפירא. “הוא היה דון ז’ואן, כזה. כולן רצו אותו. יום אחד הוא בא אליי, טפח לי על הכתף ואמר את תהיי אשתי. מאותו יום חיינו סבבו האחד את השנייה. עשינו הכול ביחד. הוא לא היה אוכל לפני שאני הייתי אוכלת, החל מהבוקר עד הערב שהיה חוזר אליי ולילדים. בנינו את חיינו מדרגה מדרגה”, סיפרה אני, יצאה לרגע מהחדר בו ישבה והתפנתה לבתה הקטנה שביקשה לשאול אותה משהו.
לאחר שנשמעו היריות בחניית הבניין ברחוב איתמר בן אבי, עלה אמנון בכוחותיו האחרונים ודפק על דלת ביתו, בניסיון, אולי, להגיע אל מבצרו. רעייתו פתחה לו את הדלת; “ראיתי אותו נשען על הקיר. בראשו פצע לא מוגדר ורגלו שותתת דם. ידיו הונפו לאוויר כאילו אמר לי, למה את לא פותחת לי? לא הבנתי מה עשו לבעלי. צרחתי וקראתי לעזרה. התקשרנו למד”א ודפקתי על דלתות השכנים”.
אני שומעת את בעלי אומר לי; “אין לי אוויר”…
אמנון, שנשכב על הרצפה והוא מתבוסס בדמו, ביקש להרגיע את בנותיו שהיו באותה עת בבית. עם ידיו הזיז בעדינות כמו ביקש לחבק. להרגיע. במעט כוחותיו אמר אל תדאגו, יהיה בסדר.
מנתוני מד”א עולה, כי מרגע קבלת הקריאה הוזנקה ניידת טיפול נמרץ למקום תוך 15 שניות. בכיר במד”א מסר, כי; “אובחנו פגיעה בראש ובאזור הירך בעקבות ירי ואלימות. “מבחינת הטיפול שמד”א אמור לספק וזה ייצוב החולה ופינויו לבית החולים, עמדנו בכל הסטנדרטים המקובלים ברפואה המערבית. תוך עשר דקות פונה המנוח לכיוון בית החולים”, ציין הבכיר.
ואולם, את התחושה הזו לא קיבלו בני המשפחה – בוודאי שלא רעייתו. “כשהפרמדיק הגיע הוא החל להתווכח איתי שאראה לו תעודת זהות אני עניתי לו שעכשיו אני לא יודעת איפה ת.ז ואני יכולה להגיד לו את המספר. הייתי כל-כך מבוהלת, שרק רציתי שיצילו אותו. ובעוד הוא עסוק בתעודת זהות שלו, אני שומעת את בעלי אומר לי; “אין לי אוויר”… איבדתי את תחושת הזמן מרוב לחץ, אבל אני זוכרת שמישהו אמר שם שאמנון יכול לקפץ על רגל אחת לניידת”.
הנסיעה באמבולנס, כשאני ישובה מקדימה ובעלה מאחור עם הצוות, נדמתה לה כנצח. “כל שיכולתי לעשות הוא להתפלל”. כשהגיע האמבולנס למרכז הרפואי לניאדו, הועבר אמנון במהירות לחדר המיון. אשתו לא הספיקה לראותו. דקות האימה ואי-הידיעה עברו, לדבריה לאט. בני המשפחה, אחיו ואחיותיו החלו להתאסף. אמנון היה מאחורי וילון עם הרופאים והם לא ידעו מה מצבו.
“בביה”ח, יצא רופא בצעדים כבדים ואמר שהמצב קשה קשה. זה ירי ראש וכבר אין מה לעשות. אז התמוטטתי”, אמרה אני, עצרה לרגע את שטף דיבורה והשפילה מבט. עיניה, הכבויות משהו, אדומות מבכי, סיפרו את הכול.
“פשוט לא יכולתי יותר להתמודד עם מחשבות על המוות. רק זכרתי בראשי תמונה שהיינו בבית ואמנון שלי החזיק את ידה של בתי בת התשע וניסה להרגיע אותה. ברגעיו האחרונים בחיים. ומדוע, אם מודיעים דבר קשה כל-כך, לא יכלו לעשות זאת בחדר צידי ולא לעיני כולם”. סיפרה אני.
עו”ד תמם; “אמנון היה חי ובהכרה מלאה כשהגיע לבית…
“אמנון”, כך סיפר אחיו, עו”ד אילן תמאם; “שימש לכולנו, לכל האחים, עוגן ומשען. הוא עבד עם אבא שלי במצבות. אנחנו, עד לרגע זה, לא יודעים בצורה ברורה מה הייתה הסיבה למותו. אנחנו לא רופאים, אבל אמנון היה חי ובהכרה מלאה כשהגיע לבית. כל הזמן דיברו על ירייה בראש.
ישנן יותר מדי תמיהות באשר לנסיבות מותו. מנסה האח האבל על מותו של אחיו להקשות; “הוא תיפקד מדי לאחר שלדברי גורמים רבים כל-כך הוא נורה בראשו. אנחנו מתכוונים לחכות לדו”ח הפתולוגי”.
בבית משפחת תמאם הצער והיגון ממלא את החלל. המילים קופאות באוויר. רק אנחות בכי וכאב ממשיכות להישמע. לאני תמאם וארבע ילדותיה לא נותר במה להיאחז בעתיד. בלי הקידוש של אבא בשבת, בלי הפיוטים שכל-כך אהב, בלי צלילי נגינתו באורגן – רק עם החלומות של שני צעירים שהכירו בכיתה ט’ ומאז ועד אותו ליל חמישי נורא, לא נפרדו דרכם.
יהא זכרו ברוך.
ממד”א, למרות פניות חוזרות ונשנות לא נמסרה תגובה עד לרגע מועד סגירת הגיליון. מביה”ח לניאדו מסר בתגובה למיכל גולדשטיין, כתבת קול השרון, מנהל בית החולים, ד”ר אבינועם שקולניק, כי; “החולה הגיע במצב אנוש לחדר מיון, בין השאר עם פגיעת ראש. החולה, נפטר תוך דקות מהגעתו לחדר מיון. סיבת המוות תימסר דרך המכון לרפואה משפטית אבו-כביר”.
דובר מרחב השרון, פקד עודד שרעבי, מסר בתגובה, כי; “בשלב זה טרם הגיע הדו”ח הפתולוגי – כך שלא ניתן לדעת האם הנרצח נורה גם בראשו… באשר לחקירה, כל הכיוונים נבדקים ואולם בשלב זה לא בוצעו מעצרים של חשודים”.
____________
צילום זירת הרצח, למעלה מימין; דוד חלפון. מתוך חרדים בנתניה, באתר הפורמים “הייד פארק”.
Add Comment