ד”ר יואב בן-דב – איך מצאתי לולו
על שיטת ההפצה הוויראלית של מידע
פורסם במוסף “תרבות דיגיטלית” – גליון 3, אוקטובר 0002
בין המונחים האופנתיים שהופיעו בשנתיים האחרונות עם עליית “הכלכלה החדשה” של מוצרי מידע, יש חשיבות מיוחדת למושג “ההפצה הוויראלית” שטבע יוסי ורדי מחברת מיראביליס. כפי שהשם מרמז, רעיון ההפצה הוויראלית דומה לדרך ההפצה של וירוס מחשבים או וירוס ביולוגי, והוא מבוסס על העובדה שבניגוד לעולם המוצרים החומריים, בעולם המידע אין הבחנה ברורה בין משתמש ומפיץ.
שני סוגי הווירוסים, הביולוגי והממוחשב, הם בעצם פריטי מידע שמנצלים את משאבי המערכת שהם נמצאים בתוכה כדי לשכפל ולהפיץ את עצמם. כל “משתמש”) בעל כורחו כמובן (שקלט את הווירוס הוא בעצם גם סוכן הפצה, משום שהוא מעביר את הווירוס לאנשים או מחשבים אחרים שהוא בא איתם במגע. באופן זה המידע משכפל את עצמו ועובר ממשתמש למשתמש, בלי צורך במערכת הפצה מרכזית שתגיע ישירות למשתמשים הסופיים.
תוכנת QCI של חברת מיראביליס הפיצה את עצמה בעשרות מיליוני עותקים בדרך דומה. לחברה לא היה שום מנגנון הפצה מרכזי שיעשה ניתוחי שוק, יזהה משתמשים פוטנציאליים וינסה להגיע אליהם באמצעי שכנוע כמו פרסומת גלויה או סמויה.
במקום זאת התוכנה שוחררה לרשת, כך שהמתעניינים יכלו להוריד אותה חינם מאתר החברה. מה שהתוכנה עושה זה להודיע לכל משתמש שמתחבר לרשת האינטרנט מי מבין החברים שלו מחובר גם הוא באותו רגע, כך שאפשר לפתוח איתו ערוץ תקשורת ישיר בזמן אמיתי. התנאי לכך הוא כמובן שגם החבר הוריד והתקין את התוכנה, ולכן לכל משתמש היה עניין לעודד גם את החברים שלו להצטרף למשתמשים. בעקבות העידוד כמה מהחברים התקינו את התוכנה, ואז הם שכנעו חברים אחרים שלהם להשתמש בה, וכן הלאה.
ההבדל בין הווירוס לבין תוכנת QCI הוא כמובן שהפצת התוכנה איננה כופה עצמה על המשתמש, אלא תלויה ברצונו החופשי כביכול. אבל ההבחנה הזו אינה תמיד ברורה. אפשר להתבונן למשל בדוגמאות אחרות של הפצה ויראלית של מידע בקהילות אנושיות, כמו למשל בדיחות או שמועות וסיפורי רכילות. כיום רשת האינטרנט מהווה כלי חשוב להפצה של פריטי מידע כאלה, אבל עצם ההפצה הוויראלית שלהם היא עתיקה כימי האנושות.
בלי קשר לשאלה אם מדובר, למשל, בכפר מסורתי באפריקה או בעיירה מודרנית בארה”ב, בדיחה או שמועה חדשה תעבור במהירות מפה לאוזן, עד שבתוך יום או יומיים “כולם” יודעים אותה, כלומר כל מי שיש לו חברים.
איך להסביר זאת? יש כנראה איזה דחף כלל-אנושי להעביר פריטי מידע כאלה. כאשר מישהו שומע רכילות או בדיחה חדשה, מתעורר בו מייד רצון לספר אותן לחבריו. גם כאן מדובר אפוא על הפצה ויראלית, אבל האופי הכלל-אנושי של דחפים כאלה קצת מקשה לענות על השאלה אם מדובר בפעולה רצונית שהיא עניין של בחירה. כפי שכל אחד מכיר, מצב שבו הגיעה לאוזניך שמועה חדשה, אבל אתה אמור לשמור עליה בסוד מחברייך, מורגש לפעמים כלחץ כמעט בלתי נסבל. התוצאה היא שהשמועה תשכפל את עצמה, אם לא דרכך אזי דרך אנשים אחרים.
אפשר להמשיך ולשאול מדוע בכלל התפתח בנו דחף לשתף אחרים בפריטי מידע שכמעט תמיד הם חסרי משמעות מעשית. נראה שהתשובה לכך צריכה להתייחס לא לתוכן עצמו, אלא לעצם התקשורת והתגובות האנושיות היא מעוררת, כאמצעי ליצירת קשר בין אישי ולהגברת הלכידות החברתית וכמובן, כל מיני משחקים פנימיים של קהילות אנושיות, כמו למשל ידיעה של משהו סודי כביטוי למעמד בכיר של “מישהו שנמצא בעניינים”.
לדוגמה, מה שחשוב בבדיחה הוא לא התוכן האינפורמטיבי שלה, אלא תגובת הצחוק ההדדי שיוצרת תחושה של קירבה ואינטימיות. לכן, אם העברת את תוכן הבדיחה אבל עשית זאת בצורה שלא עוררה תגובת צחוק, אתה חש “שקלקלת את הבדיחה”.
ראייה כזו של התארגנויות חברתיות במונחי העברת מידע יכולה לעורר עוד שאלות מעניינות, כמו למשל ההבחנה בין התרבויות הנפרדות של גברים ונשים בחברה המסורתית) ובענייני גברים
ונשים, כל החברות שלפני סוף המאה העשרים הן מסורתיות(. בחברה כזו, לגברים יש גישה)או נטייה?(למערכות הפצה מרכזיות, מאסיפת הגברים של השבט ועד להמצאת הכתב והדפוס שהיו בעיקר נחלתם של גברים. לעומת זאת, תרבות הנשים מתארגנת באופן מקומי, כלומר בכל פעם רק מספר קטן של חברות או קרובות משפחה שיכולות לשתף ביניהן מידע בעל פה, ולכן מידע יכול לעבור ביניהן רק בשיטה ויראלית. אולי אפשר למצוא כאן איזה הסבר לעובדה שבחברה כזו, העברת פרטי רכילות “לא חשובים” כביכול היא משמעותית הרבה יותר לנשים מאשר לגברים, שגם הם יכולים לעסוק בה אולם בדרך כלל תוך הפגנה מפורשת של ריחוק וזלזול.
