מפרגנים לו קלות, נותנים לו קרדיט סולידי, אבל את הצפרדע, זו של בן עדות המזרח שכבש את הפסגה, קשה להם לבלוע. זה לא “פוליטקלי קורקט” לדבר על זה, אבל תודו שהמחשבה חלפה לכם בראש…
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
חוששני שניצחונו של עמיר פרץ, הניב שמחה מוקדמת מדי, במטהו המרכזי של יו”ר תנועת העבודה החדש. פרץ, נציג פועלים עז נפש, ואיש ארגון מעולה, הצליח לממש תוכנית מגירה ותיקה שלו, ולכבוש את מעוז מפלגת העבודה ולהדיח בפעם המי יודע כמה את הלוזר הנצחי, שמעון פרס. אבל השמחה, חברים מקודמת מדי. ותכף נבהיר.
הניצחון במידה רבה, של איש השכונות אשר פיו מפיק מרגליות של שכר מינימום בן 1,000 דולרים, של עזרה מסיבית לסקטורי הרווחה, הוא ניצחון בעירבון מוגבל. לא נחטא לאמת אם בסוף החגיגות יגלה עמיר פרץ, שמפלגת העבודה, של שמעון פרס, מתן וילנאי, אופיר פינס, אהוד ברק ועוד כמה, לא בדיוק בידיים שלו. היא עלולה לחמוק ממנו כמו חתולה סיאמית, בעלת פרוות קטיפה נעימה וגמישות איברים מפתיעה. לחמוק וגם לשרוט, למרות שהתמונה כרגע אופטימית משהו – השרים, אפילו, הפקידו בידיו מכתבי התפטרות מהממשלה של אריק.
נכון להיום, מפרגנים לו קלות, נותנים לו קרדיט סולידי, אבל את הצפרדע, זו של בן עדות המזרח שכבש את הפסגה, קשה להם לבלוע. זה לא “פוליטקלי קורקט” לדבר על זה, אבל תודו שהמחשבה חלפה לכם בראש…
כן, הוא כבש להם את המלכה בתוך הבית, ועובדה זו מדירה שינה בקרב הפיגורות הותיקות, שהיו רגילות למנהיגים מזן אחד, בטח לא מעולי מרוקו. תשאלו את פואד, יו”ר לדקה. פתאום, בוקר אחד, הטיפוס המוזר הזה, עם השפם הענק, בעל הידיים המחוספסות והחוצפה הצברית, גנב להם את המפלגה, וכבר הוא מאיים, בלי הרבה גינוני טכס, על הקיסר שרון. מאיפה נחת העב”מ הזה? הם שואלים.
פרץ; עלול להישאר עם תפוח עץ ביד, אבל מלא תולעים שמרקיבים אותו…
נכון, במפלגת העבודה של טרום מהפך פרץ עשו כמה קולות של אי נוחות מן הפגיעה הכלכלית בשכבות החלשות, ואף איימו להצביע נגד התקציב. אבל, שמעון פרס, עם תפקיד המשנה לרה”מ שתפר לעצמו, כבר תכנן כמה עיגולי פינות, כדי להמשיך וליהנות מאוויר הפסגות הממשלתי ולהסתדר עם התקציב. הפרץ הזה נפל לו באמצע החיים, כמו צונאמי חצוף, שאף סיסמולוג לא תכנן ולא דיבר עליו. ואם דיברו, אז בטח לא ברצינות.
אז כרגע כולם במפלגה עושים קולות של איחוד. גם הם יודעים, שלבד הם לא שווים הרבה, אבל מאחורי פרץ יש להם סיכוי להתברג לעוד כמה שנים דשנות על כסא מרופד בכנסת.
ועדיין, שאלת המפתח הגדולה היא, האם שרי מפלגת העבודה, יישרו קו עם פרץ, או לחילופין הם יעדיפו ליפול כפרי בשל לזרועותיו החונקות של אריק שרון. ואם יקרה הדבר בשם המפץ הגדול או הקטן (גם על רקע מעמדו הרעוע של שרון במפלגת הליכוד), עלול פרץ להישאר עם תפוח עץ ביד, אבל מלא תולעים שמרקיבים אותו…
אם נשים את הקלפים על השולחן, אז בהרבה תירוצים הסבירו בעבודה בשנים האחרונות את מה שכל אחד הרגיש; מדובר בתנועה תאוות שלטון. אם ירשום פרץ ניצחון בבחירות, תחל הסכינאות השורשית בעבודה והוותיקים לא יוותרו על הזדמנות להתברג מחדש. ואם יפסיד פרץ בבחירות, הסכינאות השורשית לא תאפשר לו לצייץ אופוזיציה והדרך לקואליציה תהא קצרה מתמיד…
אז נכון, שהיום האדמה הפוליטית חרושה מספיק, ומוכנה לזריעה חדשה, עם אופק חברתי-מדיני חדש. אז נכון, שהאקלים הציבורי הולך ומתבשל ומכין את עצמו לבעוט את הליכוד מכל המדרגות, ולקצץ את עבותות השחיתות שכה פשו כמעט בכל פינה. אז נכון, ששחיתות הייתה והינה בכל מסגרת שלטונית, אבל הנצחת השחיתות, היא נוראית עוד יותר.
עובדה; אפילו לליכודניקים, נמאס מהליכוד ומהאשפה השלטונית שהוא מייצג בעמדותיו ועדיין, על-פי כל הסקרים, הליכוד עם שרון מובילה בסקרים. עם ביבי בראש, זאת כבר סרנאדה אחרת.
יש איזו אמרה מפורסמת שאומרת ש”הטיפשים לא מתים הם מתחלפים”. תומכי הליכוד טיפשים? זה לא יפה לומר כך, אך דומני שאין הסבר מניח את הדעת שיאיר לנו את העובדה שיש לליכוד עדיין תמיכה נרחבת בקרב אוכלוסיות מצוקה. כל בר דעת הרי מבין, שהעובדה שהוא לא מצליח לגמור את החודש, למרות שהוא מפרנס, נובעת מגזילת כבשת הרש, קצבאות הילדים, קצבאות הזיקנה, הנכות וכו’. פעם, בתקופת בגין, תנועת הליכוד נחשבה כתנועה הכי חברתית שיש.
מאז זרמו מים רבים בירדן, נפלו פצמ”רים ונמחק חבל ארץ שלם. כיום נותרו רק הסיסמאות והתוכניות הדמיוניות למלחמה בעוני. ולמה עדיין ליכודניק עני שנדפק שנים ארוכות ממשיך לשים בקלפי ליכוד? אולי בגלל הסטיגמה, אולי בגלל השנאה למערך למרות שאף אחד כבר לא זוכר ממש למה. ואולי בגלל שהמילה מ.ח.ל משפיעה על אנשים כסם. וכידוע, דברים טובים לא יוצאים מסמים – גם לא ממפלגות שהפכו להזויות והשליכו כל עיקרון בסיסי וערכי לפח הזבל הפוליטי הישראלי! מדינה שלמה עם שפם? עדיין לא, אבל בדרך…
הפראים
פרא אדם ישמעאל. ידו בכל ויד כל בו נאמר מימים ימימה. דומה, כי צרפת הבוערת מן הזעם האיסלאמי מהווה עבורנו דוגמא נוספת לפראות הישמעאלית המטורפת, המאיימת לערער את שלוות העולם המערבי כולו.
באירופה מתחילים לרעוד מפחד, שמא האיסלאם יתחיל להבעיר מדינות נוספות. התמנון האיסלאמי, כך דומה, איננו מסתיים באל-קעידה, הוא רחב ועצום עד אין חקר. אל-קעידה הוא אולי ראש הנחש, היא התמרור, היא הרעיון, היא הכוון, אבל הקצב והטרוף והאכזריות הם קדמוניים מאד. וישמעאל פרא נכתב…
Add Comment