סיפור לחג; לפתע, משב רוח חצוף עצוב העיף את כיפותינו אל תוך הלילה הסמיך. איבדנו שיווי משקל. כמעט הוטחנו לארץ. בחצי עין הספקנו להבחין, לאור הכוכבים, כיצד הרוח מתעתעת בסוכה, ימינה שמאלה, מעלה מטה, כמו לולב שמגרש טללים רעים…
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
“מצפה שלגים” הוא מוצב ישראל על רכס החרמון, המשקיף על סוריה המאיימת. והימים ימי אלול, אדון הסליחות לפניך, רחם עלינו, כמה חודשים אחרי מלחמת “שלום הגליל”. אווירה מתוחה. ואנחנו רק נולדנו אל עולם היהדות, כמו תינוקות בני יומם, הגומאים חלב אם תורני מן האינסוף, שלא זכינו להיוולד לתוכו.
צו המילואים ערער את רעננות הצמיחה והלבלוב שלנו. בחורים בשלים למדי, אך עוללים של יראת שמים שעדיין לא טעמו טעמה של סוכה. “זכר לענני הכבוד” אמר הרב.
“צל האמונה, מי שישן בה, מי שאוכל בה, מי שלומד תורה תחת כנפי השכינה מובטח לו שיזכה להארת פניו של הקב”ה, עד לשנה הבאה”, הדגיש הרב.
אבל… צו המילואים היה אכזרי למדי. התאריך שהתנוסס עליו לא הבטיח לנו את אותו תענוג שמימי שחלמנו עליו, שידענו שמחכה לנו. סוכות, לא בבית, על מדי צה”ל בצינת הר חרמון…
המוצב היה בקצה הרכס. בעין בלתי מזוינת ניתן היה להבחין איך מנגבים חומוס בדמשק. אמרו לי שהחומוסיות הסוריות מעולות. זה לא תרם לתחושת הדכדוך המאפיינת יציאה למילואים.
“אין ברירה” סיכמנו עם כל הצער שבדבר, וכדברי מארי אנטואנט: “אם אין חומוס נקים סוכה”, החלטנו על הקמתה בפסגת ההר.
המשימה הסודית…
ממש לפני צאתנו לכבוש את ההר, הרגיע אותנו הרב. “אנוס רחמנא פטריה. אתם תעשו השתדלות”, אמר הרב והוסיף: “אתם תבנו סוכה ואני מאמין שהמפקד שלכם יסכים ואף יסייע לכם בכך, הרי אין כמו ארוחת חג לכל החברים לקירוב הלבבות”.
“הגענו” צעק הרס”ר; “לפרוק ציוד”. צילום; דובר צה”ל.
הגובה והמתלול לא הבטיחו אופטימיות. המשאית הצבאית חרקה הילוך אחר הילוך. האפודים צבטו את המותניים, פצצות המרגמה נעו מצד אל צד. עוד 24 שעות התקדש החג ואנחנו בדרך לפסגה הכי עליונה ברכס.
והרוחות??? ממש לכל הרוחות, ומי שלא היה על פסגת החרמון לא ידע רוחות מעולם (אולי רק מעל הרי השוף הלבנונים)…
“הגענו” צעק הרס”ר; “לפרוק ציוד”. השמש עדיין זרחה, אוויר ממוזג למדי קידם את פנינו. סוריה, אפילו, הייתה יחסית נינוחה. השיגעון הצבאי של אותה עת התמקד בעיקר בבירות וגלילותיה. גם שם היינו, אבל כביכול באנו “לנפוש” – סמוך ונראה לאויבת הצפונית של מדינת ישראל.
תקלה מבצעית
פתאום, שוד ושבר. תקלה מבצעית מהסוג הדורש ועדת חקירה. לאחר כל התלאות שעברנו בדרך הלוך נתברר, כי בפק”ל נשכחו הלולבים. כן, הלולבים שלנו, אחד מארבעת המינים ונשק חובה בסוכות, נשכחו בבסיס הקליטה. בעודנו פורקים מן המשאית את הציוד הצבאי הנחוץ, השבענו את הרס”ר שימסור נפשו וידאג להביא כבר למחרת בבוקר את הלולבים ל”מצפה שלגים”.
הרס”ר, שנולד וגדל בעיירה דרומית, והיה בעל נשמה חמה, הבטיח להביא את הלולבים, בכל מחיר, בתנאי שנבטיח לו שניתן לו לנענע.
“קיבלת. אתה תנענע ראשון, רק אל תשכח”. הלילה היה שקט למדי. האוויר היה צונן, השוחות היו מאיימות, ודרך המשקפת הענקית יכולנו להבחין בתנועה של רכבים מעבר לאופק.
“כאן זה העיניים של המדינה”, אמר פעם חייל, לוחם גולני טרוט עיניים לעיני מצלמות הטלוויזיה אחרי מלחמת יום כיפור. זה המקום, זה הזמן, העיניים של המדינה היו כבויות למדי. צה”ל כבר אז לא היה אותו צה”ל מאיים. הבוץ של לבנון עשה לצה”ל את מה שאותו הבוץ עשה לכל מי שניסה להשתלט עליו.
השכמנו מוקדם בבוקר, ערב סוכות, כדי לבדוק ולמצוא אלטרנטיבה להקמת סוכה. עפ”י הלך הרוחות בלילה, ניתן היה לאמוד שהסוכה תחזיק יפה. צריך תפילות. מה לא צריך תפילות?
חדירת חוליה באופק
איתרנו ארגזי עץ של רובים ופרקנו אותם. פה ושם גילינו כמה דיקטים, שתיים שלוש קורות עץ גדולות סייעו לנו למקם יסודות. יריעות קרטון שכוחות נמצאו להן משומנות בנשקיה התת-קרקעית. היינו חרוצים, פטיש מסמר ניקח מהר.
משב רוח חצוף עצוב העיף את כיפותינו. צילום; דובר צה”ל
סוכה בגודל שני מטר על מטר וחצי, מהודקת היטב עם חוטי ברזל ומסמרים ניצבה לה בשיפולי הפסגה, מאחורי קיר המבנה הביטחוני. גם אם תגיע רוח, היינו בטוחים, היא תחסם בקיר, והסוכה תישאר יציבה.
עלינו לשמירה – אחרי תפילת מנחה. בקשר דיברו על אפשרות של חדירת חולייה דרך ואדי נחל מסוים. ביקשו שנשמור על ערנות. שמרנו.
המשמרת הייתה צריכה להסתיים בתשע בלילה. חג הסוכות. השכנה סוריה אפילו נראתה חגיגית וזוהרת, כיאה להשפעה הרוחנית של היום הקדוש. היה מי שאמר שגם סוריה שייכת לארץ ישראל, אחרי כיבושי דוד המלך. שמחנו.
התקלה
כל מי שנאלץ לשמור בסוף העולם שמאלה מכיר את ההרגשה: השעה כבר תשע וחצי והמחליפים לא מגיעים. דקה הפכה לשעה והשעה הייתה ארוכה ארוכה… בשעה עשר וחצי, טרוטי עיניים יש לומר, הגיעו המחליפים.
רצנו למטה במדרון המנהרה התת-קרקעית לכוון המטבח. הטבח היה טיפוס עליז, חבוש כיפה סרוגה, ששמר לנו על מנות המזון עטופות בנייר כסף. “ערבית נתפלל בסוכה ונאכל שם מיד אחר כך. לא לשכוח את בקבוק היין”, צעקנו לטבח ופרצנו מן המטבח שיכורי שמחה, לכוון הסוכה…
המאבק
לפתע, משב רוח חצוף עצוב העיף את כיפותינו אל תוך הלילה הסמיך. איבדנו שיווי משקל. כמעט הוטחנו לארץ. בחצי עין הספקנו להבחין, לאור הכוכבים, כיצד הרוח מתעתעת בסוכה, ימינה שמאלה, מעלה מטה, כמו לולב שמגרש טללים רעים… הסוכה נאבקה על נפשה, ואנחנו בתפילה חרישית, קיווינו, קיווינו…
זה לא לקח יותר מעשר שניות והסוכה נכנעה. הסכך הורם מעלה מעלה. הדפנות יחד איתו נעו מזרחה לכיוון מנגבי החומוס בדמשק.
חזרנו חפויי ראש לעבר המטבח. ידינו מונחות על הראש, לא רק מהדיכאון שמלווה התפוגגות חלום, אלא גם בגלל שהכיפות גם הן אבדו ואינן.
באמת שניסינו. השתדלנו. ואם היינו מגיעים שעה לפני, עוד היינו זוכים לשבת, להתפלל, לסעוד, לשיר…
בעלי תשובה צעירים וחג הסוכות, כבר אמרנו, מהווים מיזוג נפלא ודשן של קסם רוחני… כנראה, שלא על גבי רכס ההרים הצפוני ביותר במדינה. שם זה לא ממש הצליח. ואולי, בעתיד, מישהו יצליח לכבוש את ההר ויתקע יתד לסוכה גם בחרמון…
