“ההבדל בין ילדים למבוגרים הוא היחס לשלולית – במקום בו ילדים רואים הזדמנות לניסיון והתנסות חדשה, מבוגרים רואים מטרד ומחפשים דרך לעקוף אותו”. כנראה שהזדקנו.
Fadlon doron_t180k-n_05_01.jpg
ליטוף עדין, או יותר מדויק לומר משיכה באף, העיר אותי משנתי הערבה אור ליום רביעי. מול פרצופי, על מיטתי, נעמדה הקטנטונת שלי ובקולה המתחנחן זעפה לעברי “אבא בוא אבא בוא”. בידה הזעירה הצביעה בת השנה שלי לעבר החלון. “הם הם” אמרה והתכוונה לטיפות הגשם או, אולי, לבקבוק אוכל. אני לא ממש זוכר, כי חזרתי לישון.
חצי שעה לאחר מכן התעוררתי פעם נוספת. הפעם היתה זו אשתי, שביחד עם הקטנטנה ניסתה להגיע לקופת החולים ברחוב רמז. היא, עדיין בטוחה, שהרכב המשפחתי שלנו הוא רכב אמפיבי ומים עד כמעט לחלון, זה נורמלי.
“אל תשאל”, היא דיווחה לי, “נרטבתי לגמרי. חיפשתי דרך לחצות את השלוליות וממש אין פיתרון”. ומה עם הילדה שאלתי? “היא”, גיחכה אשתי והוסיפה: “מנסה לברוח לי מהידיים וללכת בשלולית. זה כנראה מוצא חן בעיניה”.
זה הזכיר לי, פתגם שסיפר לי פעם איש חכם; “ההבדל בין ילדים למבוגרים הוא היחס לשלולית – במקום בו ילדים רואים הזדמנות לניסיון והתנסות חדשה, מבוגרים רואים מטרד ומחפשים דרך לעקוף אותו”. כנראה שהזדקנו.
הצפות; המראה שנשקף מחלון ביתו של דורון פדלון, בנתניה.
כשפסק הגשם ירדתי למטה. לעבר הרכב. במדרכה פגשתי את מאניה הזקנה, שמתגוררת כמה בניינים בסמוך אלי. בגדיה היו ספוגים מים. היא צעדה כמעט חמישה קילומטרים לאותה קופת חולים בה היתה אשתי. היא צעדה את המרחק הזה גם בחזרה. “צריך לומר תודה לאל שאנו חיים”, אמרה לי בחיוך כששאלתי אותה אם היא רוצה הסעה. “תראה איך האוויר פתאום נקי”, היא המשיכה בדיבורה.
לא יודע למה, אבל גשם גורם גם לי תחושה של ניקיון ושל היטהרות. אולי בגלל, שבמרבית ימות השנה כבישי העיר ומדרכותיה מלוכלכים – חוץ מאשר בדקות שלאחר הגשם. אולי, בגלל, שבאיזשהו מקום, דווקא ההתעסקות עם הגשם מצליחה להרחיק מאיתנו את ההתעסקות היומיומית בדברים פחות טהורים ונקיים כמו פוליטיקה ושאר צרות.
בדבר אחד אני בטוח, לאחר שהשקיעה עשרות מיליוני שקלים בשיפוץ ושדרוג העיר, ראש העירייה הכי משקיעה שהיתה לנו, מרים פיירברג-איכר, תעשה הרבה צרות למי שהיה אחראי על המחדל שגרם להצפת עיר שלמה – גם כשמדובר רק בשעה וחצי של הצפה.
רק רציתי לומר… שאת הסרט “תעלת בלאומליך”, בו איזשהו מטורף מחליט לחפור תעלה בלב לבה של תל-אביב ובעירייה ובמדינה הבירוקרטית של אז מאמצים את הרעיון ומצטרפים אליו, יכלו לבצע בנקל בנתניה.
Ephraim Kishon+Bomba Tzur_100k-n_01.jpg
כל שצריך הוא זה יומיים רצופים של גשמים ומרכז העיר יהפוך לוונציה. גונדולות, כידוע, זה יופי של גימיק תיירותי. תשאלו את האיטלקים…
וקצת ברצינות, זאת לא בושה להודות שמישהו בעיריית נתניה, האחראי על איסוף הליכלוך, כנראה, פישל בגדול (אחרת לא היו כל-כך הרבה קרטונים ששטו להם וסתמו את בורות הניקוז). כמו שאין זו בושה להודות שמישהו מאלה האמורים לפקח על הוצאת סחורות וקרטונים מצד הסוחרים פישל בגדול (אחרת, מאין הגיעו הקרטונים השטים).
כמו שאין זו בושה להודות, שמישהו האחראי על הניקוז והשארת פתחי הניקוז פתוחים פישל בגדול, אחרת מראה נוסח ונציה לא היה קורה כאן בנתניה…
________
* הכותב דורון פדלון, הוא תושב נתניה, עורך המקומון “קול השרון” הנפוץ בנתניה והסביבה.
