לא יודע אם שמתם לב, אבל באופן תמוה, דווקא בעירייה, אחוז גבוה של עובדים חברי מפלגה • אבא שלי אמר לי, שפרצופה של הפוליטיקה, היא פרצופה של נתניה. כנראה, שבגלל זה הפרצוף שלנו, בנתניה, לא נראה משהו מיוחד…
Fadlon doron_t180k-n_05_01.jpg
מודה ומתוודה ואף מרכין אנוכי את הראש: ויתרתי ביום ראשון (שעבר) על התענוג המפוקפק של השתתפות בישיבת מועצת העיר נתניה. העדפתי לצפות באותה שעה באיזשהו סרט שאת שמו אני כבר לא זוכר.
פעם, ככתב צעיר, עוד הייתה הילה מסוימת סביב ישיבות מועצת העיר נתניה. הציבור הרחב, מעת לעת, היה מגיע ומשתתף. היום, אפילו מקצת הציבור לא טורח להגיע. עד כדי כך מעניינים אותו אלה המנהלים את חייו.
האמת, שאם הגב’ מרים פיירברג ראש העירייה, לא הייתה מעניקה תעודת הצטיינות פה או שם לאיזשהו ספורטאי בן ארבע שזכה במקום ראשון, לא נראה לי שהיו מגיעים אנשים מלבד כל מיני פמליות ועסקנים פוליטיים, בעיקר ליכודניקים ומשועממים וגם כמה מלחכי פנכה שבאים לפרגן לפטרוניהם הפוליטיים.
יואל אלרואי
שמעתי, שבישיבה שהתקיימה ביום ראשון – אותה ישיבה שבעבר נחשבה להצגה הכי טובה בעיר והיום אני לא בטוח שהיא מעניינת גם את משתתפיה – נפתח הערב בשירת ההמנון. זה יכול היה להיות יפה – ייצוגי, אלא ששירת ההמנון מחייבת, לדעתי, קצת רצינות וקשה לומר שהישיבות מנוהלות ברצינות הראויה לאור איכות ההתבטאויות והשפה הקלוקלת של חלק מהמשתתפים.
פעם, בתקופת כהונת ראש העיר לשעבר יואל אלרואי, כינו את הישיבות הללו בצחוק “הגנון של אלרואי”, כי ביד רמה הוא שלט בישיבה ואוי לו לזה שדיבר בצורה לא תרבותית. עוקצנות והשתלחות כן, אבל לא עלבונות. היום, מכנים בצחוק את הישיבות “הגנון של מרים”. לא בגלל היד הרמה, אלא בעיקר בגלל הבלגן.
אגב, אנשי סיעת שינוי כעסו מאוד בזמנו על הציבור החילוני שלא טרח להגיע לקלפי להצביע. בגלל זה, כך טענו, הרוויח הציבור החרדי יותר מנדטים מכוחו האמיתי. ויש לי הסבר לתופעה: הציבור החילוני לא הלך להצביע, כי נבחרי הציבור פשוט לא מספיק מעניינים אותו, כי לבינוניות יש מקום של קבע בכסא וגם סיסמאות נשחקות בסופו של דבר. אבא שלי אמר לי, פעם, כי; “פרצופה של הפוליטיקה, היא פרצופה של נתניה”. כנראה, שבגלל זה הפרצוף שלנו, בנתניה, לא נראה משהו מיוחד…
רק רציתי לומר
שזה ייראה לי מאוד מוזר, באם יום אחד אגיע לבנייני העירייה ואפגוש עובד בכיר כזה או אחר, שבמקרה הוא פעיל פוליטי בכיר במפלגה כזו או אחרת והוא יאמר לי בשעה שהוא עסוק בטלפון בשעות העבודה בעניינים שאינם פוליטיים, כי הוא מחוייב לשרת את הציבור ולא יכול להתפנות אליי לשיחה פוליטית שלא קשורה לכלום.
הרצל קרן
ואולי זה יקרה, לאחר שמועצת העיר קיבלה את הצעתו של חבר המועצה הרצל קרן ליישם ולעדכן את כל עשרות עובדי העירייה הבכירים, המחזיקים בתפקידי מפתח פוליטיים, כי עליהם להחליט בין משרתם לבין תפקידם.
לא יודע אם שמתם לב, אבל באופן תמוה, דווקא בעירייה, אחוז גבוה של עובדים חברי מפלגה.
מדהים עד כמה, שחשוב להם, לאותם העובדים, גם לתרום לשירות הציבורי וגם למעורבות הפוליטית במטרה לשנות. חלק גדול באמת מטעמים אידיאולוגיים. פשוט מדהים. ג’ובים? מה פתאום – אין סיכוי שבעולם. קשרים במקום כישורים? מה פתאום – גם לזה אין כל סיכוי שבעולם. שיחות פוליטיות בשעות העבודה ועל חשבון העבודה? זה כבר ממש גובל בדיבה… פשוט יד המקרה, כבר שלושים שנה…
________
* הכותב דורון פדלון, הוא תושב נתניה, עורך המקומון “קול השרון” הנפוץ בנתניה והסביבה.
