בפקודת צו אלוף, שקיבל הוראה מהרמטכ”ל, שקיבל החלטה מהכנסת ומהממשלה, לטרוף גוש שלם – לטרוף את החזון הציוני האותנטי של ישוב כל חבלי הארץ. הדמעות, מה לעשות, הן דמעות תנין. צה”ל ניצח את גוש קטיף, אבל עוד ניצחון כזה ואבדנו…
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
אחרי שישככו מצהלות הקרב, אחרי שצמרת המדינה תברך מברוכ את חיילי צה”ל ולוחמי מג”ב והמשטרה על הפינוי המוצלח והיכולת לשמור על איפוק, ייצאו גם אלבומי הניצחון ובהם תמונות של ניצחון מחד ותחושת אובדן מנגד.
מי אינו זוכר את אותו מלך שנתבשר על-ידי שליחו של שר הצבא “כבוד המלך, ניצחנו במלחמה אבל איבדנו את חצי הצבא”. חשב המלך ואמר בקדרות: “עוד ניצחון כזה ואבדנו”.
אם פעם לא היה בית בישראל שלא הכיל את אלבומי הניצחון של ששת הימים ויום הכיפורים, די ברור הוא שכמעט ולא יהיה בית בישראל שיכיל את האלבומים המתוכננים על ההינתקות. נכון, לא יקראו לזה אלבומי ניצחון, אלא אלבומי תיעוד.
אולי, אפילו, יקראו לזה אלבומי הרגישות והנחישות. נוקשות מול קומץ המתפרעים ורגישות מול אלפי המתפנים. דמעות קצינים ושוטרים מול דמעות המושלכים מבתיהם בצו מדינה. האמת, היה לחיילים ולשוטרים על מה לבכות. דומה הדבר לאותו תנין אכזר, שבלע אדם בציקצוק מלתעות, ועתה זולגות מעיניו דמעות על פטירתו של האיש בטרם עת.
ואכן “דמעות התנין” הוא סיפורו של גוש קטיף. הוא גם סיפורו של כוח המשימה האדיר, בן 55 אלף החיילים והשוטרים ואנשי המינהלת, שנשלח לטרוף בפקודת צו אלוף, שקיבל הוראה מהרמטכ”ל, שקיבל החלטה מהכנסת ומהממשלה, לטרוף גוש שלם – לטרוף את החזון הציוני האותנטי של ישוב כל חבלי הארץ. הדמעות, מה לעשות, הן דמעות תנין. צה”ל ניצח את גוש קטיף, אבל עוד ניצחון כזה ואבדנו…
בימים של טרום המדינה, הגדירו את הציונות “חומה ומגדל”. מתחת לאפם של הבריטים, תוך שימוש מושכל בחוק העות’מאני, הקימו בן לילה ישובים.
אחר-כך, עם קום המדינה ופרוץ המלחמות, התרחבה הציונות לשורות צה”ל. המדים, הכובע, הדרגות, כנפי הצניחה היו מקור לגאווה – בעיקר להזדהות עם המדינה שאך נולדה. בפורים כולם התחפשו לחיילים. ביום העצמאות כולם צפו במצעדים, ומי שהתחמק מגיוס נחשב לבוגד ואנטי-ציוני.
אחרי מלחמת ששת הימים, כשהאופוריה חגגה וכל הטובים הלכו לטייס, התרחבה הציונות והתרחבו המושבים הרבה מעבר לקו הירוק. הסגידה לצה”ל הגיעה למימדים דמיוניים. אלופי צה”ל זכו לכבוד מלכים ושירי ההלל לכבודם הרקיעו לשחקים – משל היו תלמידי חכמים.
הציונות ידעה באותה תקופה ימים טובים. לא היה ישראלי שלא זקר חזה והסביר בראש חוצות שהוא ציוני. נו שויין. הימים חלפו והשנים עברו ומשהו השתנה.
סיכום ביניים מראה, שהמצב כבר לא מה שהיה. המדינה נגועה בשחיתות פוליטית וממסדית, בו ההון והשלטון חברו יחדיו. ההתיישבות היהודית הפכה לבדיחה חבוטה ולמוץ בעיניהם של הישראלים ובעיקר בעיני הפטרונים האמריקאים.
וצה”ל? אוי צה”ל, מי שהיה בעבר צבא הגנה לישראל, צבא העם, הפך באבחה זריזה לצבא המיישם פקודות מלמעלה מול “אויביי המדינה ועתידה החדשים”, המתיישבים. ועל מי הוא מגן בדיוק? על ישראל או ישמעאל?!
אחוז אדיר מבני הנוער מתחמק משירות צבאי, גם כי לא בא לו וגם כי בצבא שהופך לקטן בגלל ייעול וקיצוץ, לא תמיד מעוניינים בחיילים. פעם, כנפי צניחה היו מקור לגאווה, היום רק מי שממש נמצא ביחידות המובחרות יודע אחוות יחידה מהי. כנפי צניחה כבר לא עושות רושם על איש. הכי כואב, שצה”ל וציונות כבר לא ממש משדרים על אותו תדר.
גם החינוך, אם תקדישו לו כמה דקות, כבר לא מה שהיה פעם. איפה תשמעו היום משפטים בסגנון “טוב למות בעד ארצנו”, אבל למות על מנת גראס נשמע בימים טרופים אלה הגיוני יותר.
האלימות שוברת ומנתצת שיאים חדשים של אטימות ממסדית. ואם פעם חשבו שחינוך יש בו מן הציונות, היום מומחי החינוך למיניהם מורטים שיערות ראשם בשל נחשול הביזיון והבושה של המימסד.
עצוב הוא, שאותו עגל הזהב כתש עצמו דק-דק בפחות משישים שנות מדינה. השלטון מריח רע וצה”ל נתפש על-ידי כאלה ואחרים כמי שהפסיק להגן על העם. לא ירבו הימים ושאלות היורדים מהארץ, המתרבים מדי יום ביחד הפוך למספר העולים שמוותרים על זכותם לחיות כאן, יהדהדו בחלל האוויר: מהי זכותנו כאן, במדינת היהודים, בלב האופק המזרח תיכוני? בשביל מה זה טוב?
עצובה עוד יותר היא העובדה, שבממסד הממלכתי-חילוני אין להרבה תשובה ברורה, כי הציונות של אז כבר מזמן לא של היום. ואת הציונות הדתית דאגו לבעוט חוקית מערכיה ומיישוביה בגוש קטיף וצפון השומרון.
ודווקא לאלה, שהכי קל להאשימם בחוסר ציונות, חובשי הכיפה השחורה, תשובה ברורה מהי ציונות. את התשובה הם אומרים שלוש פעמים ביום בפסוק “ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים… המחזיר שכינתו לציון”.
ציני הוא המצב הקיים – ציני עד אימה. ציני, הוא שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם: מי שמסלק את השכינה מציון, אל יתפלא שציון מסלקת אותו מעליה. ואידך זיל גמור.
דברי חכמים:
ארבעה דברים לו לאדם יותר מכפי שהוא חושב: אויבים ועוונות, שנים וחובות…
Add Comment