השמאל יזיל דמעות תנין, וכמה ממנו, הקיצוניים, בסתר ישמחו לאיד. בקול רם הם יתקוממו כנגד ההשוואה בין גוש קטיף 2005 לגרמניה של 1938. הרי, הם יודעים, כי מדובר בפינוי ביטחוני וחשיבה לטווח ארוך
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
השבועיים האלה, הולכים להיחרט לדיראון עולם – כשבועיים של הבלהות של הציונות הדתית בעיקר. בשעה שתקראו את המאמר, כבר ניתן האות לתחילתו של פסטיבל חרישי בקרב השמאל הישראלי הקיצוני, שבמשך 38 שנים, זעק בגרון ניחר; “לא להתיישב, נצטרך להחזיר את הכל; א-מ-ר-נ-ו ל-כ-ם”.
יהיה זה גם השבוע, שבו התקשורת הישראלית והעולמית תרקוד על ים הדמעות, דם הכאב, זעם העקירה, יזע השנים שנמחקו והשיגעון. יהיה זה ריקוד מטורף על רקמת העצבים הדקה ממילא של הציבור הישראלי העייף, הרופף – זה שסוחב עצמו מסקר לסקר, משקר לשקר, בדרך לאיבוד צלם אנוש חברתי-פוליטי.
עם דמדומי חמה, בין תשעה באב לעשירי בו, כמו בכל ימי תאוצת ההיסטוריה של עם ישראל, מתרחש במחוזותינו אקט אכזרי משהו. גלותי. אקט שמזעזע אמות סיפים של מדינה שלמה.
שמחה לאיד
לפחות ארבעה שבועות, כך מעריכים הגורמים השונים ימשכו פסטיבלי הזבח של גוש קטיף. המון סמים של שמחה לאיד מצד השמאל הקיצוני (שקולו נעלם משום מה) והפלשתינאים הטוענים, כי ניצחו והרבה קטורת ושכרון כוח מצד ממשלת ישראל שלאחר שנים רבות של בידוד בינלאומי זוכה להערכה בינלאומית. ובזבח כמו בזבח, שוחטים, פושטים את העור, מנתחים לנתחים ומוציאים את הדם.
זה טרנספר של אוכלוסיה, אשר מה לעשות, רובה דתית
הצלמים יצלמו תצלומי תקריב, עד כמה שניתן מזעזעים ורגשיים. הם, בוודאי, ימצאו את החייל התורן או השוטר המיוזע, שיחטוף תינוק מידי אמו המתנגדת והזועקת שיהודי לא מגרש יהודי.
ולמרות שכולם מצהירים על רצון לשמירת צלם אנוש, בוודאי ימצא צילום התקריב של אותו חייל שטוף מוטיבציה שיכה באלה את המתנגדים או נער גבעות פראי במיוחד שינסה לפגוע בחיילים באקט חסמב”אי משהו – לפחות על-פי תפישת עולמו.
כלובי הפינוי ישחקו בטרגדיה הזו תפקיד כפול ומכופל. תפקיד ראשי. המנופים שיגביהו מעלה מעלה את הסרבנים והמתיישבים העקורים שנוצחו, ינחיתו אותם מטה מטה על גבי משאיות הפינוי בדרך למעצר. בדרך למשפט. בדרך לחיסול חשבונות סופי. והנה זה בא. זה רק עניין של זמן מרגע נתינת האות לפינוי שבצה”ל הגדירו נחוש. כבר מיום רביעי.
יהיו בוודאי שיהיו, כמה עורכי עיתונים או פרשנים בסמן הימני יותר, שינסו לשוות לצרמוניה הזו אצטלה נאצית. המוטיבציה הצה”לית ואין זה סוד, הגביהה שחקים לאור קורסי השכנוע והעידוד שנעשו לחיילים המפנים.
כן, תמיד יהיה זה שיתאר במילים ססגוניות מדי את השבר המתרחש: “החיילים מכים ודוחפים, תולשים תינוקות מידי אמהותיהן ודוחסים מאות לתוך כלובי הברזל, בצפיפות איומה בה רק בעמידה ניתן להכניס כמות כזו… אלה מחזות אימה, הפינוי בכוח של בית הכנסת והמתיישבים המסרבים להיפרד מספרי התורה מזכירים לנו תקופה נשכחת בהיסטוריה היהודית”. כן, תמיד יהיה אחד שיתאר וישווה בצבעוניות את שקורה למה שקרה.
כשאין דרך קבועה, אין גם עתיד ברור
ובינתיים, השמאל יזיל דמעות תנין, וכמה ממנו, הקיצוניים, בסתר ישמחו לאיד. בקול רם הם יתקוממו כנגד ההשוואה בין גוש קטיף 2005 לגרמניה של 1938. הרי, הם יודעים, כי מדובר בפינוי ביטחוני וחשיבה לטווח ארוך – במקום להפקיר אלפי משפחות יהודיות בלב גוב האריות הפלשתיני – עזתי.
חכמי השמאל, ודאי, יתריסו בחמת זעם, כי עוול נעשה לשרון ולחברי ממשלתו, אשר מוזכרים בנשימה אחת עם הצוררים הגרמנים ימ”ש. בימין הקיצוני דווקא יאהבו את ההשוואה. זו רק השוואה הם יטענו. “למרות שאין היא מושלמת, למרות שהיא מעוררת חלחלה, אי-אפשר להימלט מהתחושה שהמון שנאת האחר טמונה בהחלטה השרירותית לעקור אזרחים טובים ונפלאים מבתיהם.
זה טרנספר של אוכלוסיה, אשר מה לעשות, רובה דתית ומזוהה עם סקטור מסוים בפוליטיקה הישראלית”, יהיה בוודאי מי מהימין הקיצוני שיפרשן. ושוב, היחידה שתחגוג היא התקשורת.
ריקוד ניצחון
האמת היא, שכאשר מנתחים את התנהלותו הפוליטית של השמאל הישראלי בארבעת העשורים האחרונים, קשה שלא להודות שהוא צדק. היה מאוד נחמד לסנוט ולהעליב את יוסי שריד ואת יוסי ביילין, את קודמיהם אורי אבנרי ומשה סנה, אשר על כל גבעה רעננה התריעו – ללא משוא פנים – כי האחיזה ביש”ע סופה להתפורר.
לא שנזרקה בהם רוח נבואה, אבל מה לשעות, התבונה הפוליטית של השמאל הקריר, המתנשא, יש בה יותר עומק מאשר ההתנהלות הזחוחה והמטופשת של הימין הישראלי בניצוחו של ראש הממשלה אריאל שרון, שבנה והקים יותר מתוך טירוף חושים והתלהבות אידיאולוגית מאשר מתוך שיקול דעת ענייני ומרחיק לכת מעבר לשנה – מעבר לשלושים שנה.
ההתנהלות הזחוחה והמטופשת של הימין הישראלי בניצוחו של שרון
סופו של הליך הוא עצוב: מרבית הימין של היום יישר קו עם השמאל של אז. כן, מיליארדי דולרים, נשפכו בדרך להפיכתו של הימין האידיאולוגי לשמאל פעיל בפינוי גוש קטיף.
מיליארדי דולרים, שנדחסו ב-38 שנות חיים בגוש, ייעלמו תוך פחות מחודש. הורסים ומנפצים את הסאגה השאננה של הציונות הדתית, שחשבה שאפשר לסמוך על אלילי הציונות החילונית ולשיר להם שירי הלל, ולברכם בפאתוס ילדותי מול ההיכל הפתוח.
לזכותו של השמאל החילוני ייאמר, כי הפגין עקביות אידיאולוגית. השמאל, לאחר 100 שנות מלחמה וציונות, הגיע למסקנה שאדמה היא אדמה, מדינה היא מדינה וארץ ישראל היא ארץ ישראל. השמאל, הגיע למסקנה, כי גם לערבים זכויות היסטוריות – גם בינלאומיות – דם הערבים פשוט סמיך יותר. לימין הדתי – האידיאולוגי, לא הייתה תשובה טובה לכך.
הם, אומנם, נפנפו בתנ”ך ובזכויות ההיסטוריות התנ”כיות, אבל כשהשמאל והחילונים מנותקים משורשיהם ההיסטוריים, ברור שלמילים של הציונות הדתית לא תהיה כל משמעות. ובימין החילוני, כשנגמרו האידיאולוגיות החילוניות של ז’בוטינסקי, עוד בפינוי ימית, נפל הפור לשינוי איטי של עמדות. כשאין דרך קבועה, אין גם עתיד ברור.
דברי חכמים
“מי שאוהב את ארץ-ישראל, נעשית לו הארץ לאוהב”.
Add Comment