ניר אייכל, הילד הרע של הרדיו המקומי, מנסה להיפטר מהתדמית ללא הצלחה. אחרי נישואים מתוקשרים וגירושין שעליהם הוא מסרב לדבר, פותח אייכל את הפה ומדבר על הכול – על החיים אחרי הגירושין, על אהבות ועל מחלת הסרטן בה לקה. אייכל עושה רושם נמצא כבר באמצע הדרך…
שנה עברה מאז ניר אייכל, שדר הרדיו המזוהה ביותר עם רדיו “אמצע הדרך”, פקד את מדרגות הרבנות בנתניה. “זה נראה, אולי, פשוט ואפילו טבעי להתגרש בגיל צעיר, אבל המציאות של “היום שאחרי” קשה ומורכבת הרבה יותר”, הוא מסביר כמה דקות בתום עוד יום שידורים ולפני שהוא נוסע להיפגש עם בתו דניאל לעוד יום של כיף.
שדרן, ניר אייכל; אני לא מפחד משינוי, טוב לי בנחלתי.
לפני כשנה התקיים הכנס הארצי למנהלי השיווק בתחנות האזוריות. במהלכו הוצגו עשר התוכניות הפופולאריות ביותר בכל התחנות. “בינגו 90” נבחרה לאחת מעשר התוכניות.
“שעשועים ושעשועונים תמיד אהבתי, אולי בגלל שמבחינה דינאמית תמיד היה לי קל לעשות”, מסביר אייכל ומרחיב: “אולי, בגלל, שנוח היה לי להצטייר מבחינה ציבורית כאדם קליל, גובל בקלילות דיעה וא-פוליטי לחלוטין”.
סוג של ליצן חצר?
“לא חושב שניתן להגדיר זאת כך. אני מעדיף להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת. מהרע אל הטוב. אין דבר קל מהבעת דיעה, במיוחד פוליטית. אני, למשל, חושב שהליך ההתנתקות הוא מהלך חיובי הגובל באין-ספור התגרויות משני צידי המתרס, אבל למאזיניי אנסה להעביר את המסר שיש דרך ליישם כל דבר – לא בחסימת כבישים שפוגעת בנהג שמנסה להגיע לביתו ולא באלימות מילולית של קציני משטרה בכירים.
אפשר גם להרחיב על החלטת הכנסת לאשר את מסקנות בכר לרפורמה בבנקים ועל הכסף שילך מהבנקים העשירים לעשירים אחרים. אני מעדיף אחרת. למאזינים רבים פשוט נמאס להריח את הסירחון הפוליטי הנודף מכל תוכנית אירוח וטוק-שואו, או משידורי החדשות למיניהם. והריח הוא נורא”.
את דרכו בתקשורת החל אייכל בלב השוק העירוני בנתניה – שם נולד לו רדיו קליק – רדיו פיראטי שהפך במהירות לתחנה המואזנת ביותר במתחם שבין אגד לאזור התעשייה. הברנז’ה המקומית שידרה, המשטרה רדפה והמאזינים התאהבו.
אייכל, אז בן 18 וקצת ודמות מוכרת בעולם צוותי הבידור, זוכר, בעיקר את האווירה הביתית ואת הפשיטות המשטרתיות. “בהתחלה שיקשקנו. היה לה נוהל פשיטת משטרה. הם היו סוגרים וההנהלה הייתה פותחת יום למחרת. כולם ידעו היכן אולפן השידור “הסודי”. השוטרים היו נכנסים ואומרים לנו ’חבר’ה תנמיכו, השכנים מתלוננים’”.
כשעלתה לאוויר העולם, לראשונה, תחנת הרדיו האזורית “אמצע הדרך”, נעלם “רדיו קליק” ומיטב שדריו השתלבו במערך הרדיו החוקי. גם אייכל מצא עצמו ברשימת השדרים של הרדיו החדש – בתחילה עם תוכנית לילית בליל שישי ומאוחר יותר עם תוכנית לילית יומית.
“נתנו לי רצועת שידור שנחשבה בעייתית מבחינת שעות האזנה. אמרו לי בהתחלה שיש לי יד חופשית לעשות הכול”. ואכן, היד החופשית הניבה אין-ספור תלונות למערכת התחנה מהורים צדקנים, אשר מחו על התוכנית החצופה, החתרנית, הצעירה, הבלתי מרוסנת, הפופולארית ואפילו קצת משוגעת – רחוק מהדימוי הממלכתי שעליו שומר הרדיו בשנים האחרונות (כמרחק דנה אנטרנשיונל מעו”ד ניסן שריפי). במקביל, זכתה התוכנית לרייטינג הגבוה ביותר בארץ מבין כל תחנות הרדיו בישראל.
באיזשהו מקום ניתן לומר שמחלת הסרטן, שינתה אותך: ה”בלגניסט” הפך לילד טוב?
“בוא נגיד שהחיים שינו אותי – לא רק המחלה. עברתי מספיק כדי להבין, שצורת השידור משתנה עם הגיל ועם החוויות הנלוות”.
כשהוא אומר “חוויות”, הוא מתכוון, כאמור, למחלת הסרטן שתקפה אותו. את עמדת הליצן הרשמי של התחנה (לפעמים הוא לא מתעורר בזמן, לפעמים הוא בכלל שוכח שיש לו תוכנית.) הוא כמעט וזנח. כך גם את התחנה לפרקי זמן מסוימים. “עזבתי מסיבות אחרות לגמרי. סיבות רפואיות. התקופה של מחלת הסרטן מודחקת בי. מבחינתי עברתי. היה. נגמר. עברתי סרטן וזה גרם לאי-ודאות.
הייתי בדרך לחתונה ופתאום קורים דברים כאלה וזה נורא מלחיץ. הייתי חייב לקחת חופשה. עברתי ניתוח להוצאת הגידול וזהו. עברתי את זה מהר ובלי יותר מדי סבל, למעט התקופה הקשה של הניתוח והכאבים בסך הכול יש מקרים יותר גרועים”.
ועדיין, נדמה, כי הפרובינציאליות מושכת אותך יותר מהארצי
“לקחתי לי זמן להבין, שאני מעדיף להיות במקום שבו אני מרגיש שייך וחלק טבעי ממנו, כמו במשפחה גדולה. אז היו הצעות מעניינות ומושכות מהרדיו והטלוויזיה הארציים, אבל נגמר לי שיגעון הגדלות. אני מעדיף להיות במקום שטוב לי. ברדיו אמצע הדרך”.
סוג של פחדנות להתנסות בדברים חדשים?
“סוג של בחירה הגיונית ונכונה. אני לא מפחד משינוי, וכיום בגיל שלושים, כשיש לי בית משלי, רכב משלי, עסק משלי וכמובן את ’דונדון’ שלי (בתו – א.א), טוב לי בנחלתי. כשהתחלתי ברדיו, היו לי ועדיין יש לי רק עשר שנות לימוד, ולמרות זאת הגעתי לאן שהגעתי וכיום אני מכשיר שדרי רדיו צעירים ולמרות שדניאל שלי לא ממש מבינה, כי היא בת ארבע, לפעמים היא איתי בשידורים וגאה ששומעת את אבא ברדיו”.
מה עשתה האבהות לילד הרע של הרדיו?
“האבהות עשתה לי רק טוב. פה אני שחצן. אני אבא טוב לילדה שלי ואני אעשה הכול למען חינוכה”.
שדר כוכב הוא גם סלבס’? מזהים אותך ברחוב?
“אני לא אומר שלא מכירים אותי, אבל אני לא מפורסם במודע. נוח לי עם התדמית של אדם מן המניין. נכון, שיש לי עבודה שדרכה אני מגיע אל התודעה, אבל זה לא בקטע של סטאר”.
כשקיר זכוכית מפריד בינינו, הוא בעמדת המיקרופון ואני בחדר העריכה ממתין לו שיסיים את תוכניתו היומית “בינגו 90”, נזכרתי איך בעבר, אני כשמיניסט בתיכון, תקופה מזעזעת בחיי, איך האזנתי באדיקות לניר אייכל – אז שדר צעיר. היום, כשאני מביט בו דרך הזכוכית, הפעם כחבר, חיוך עולה על פניי: את השיער הוא צובע, כששלי כבר לא בדיוק נשאר…
* אלירן אזרזר, נמנה על צוות הכותבים של העיתון קול השרון ממנו מובא ראיון זה. הכתבה המלאה מתפרסמת היום במקומון של נתניה קול השרון.
Add Comment