לראשונה בתולדות המדינה טובת המדינה היא לא בהכרח לטובת חלק מאזרחיה. ובמדינה בה השחיתות הציבורית מרקיעה שחקים והערכים נעלמים להם האחד אחרי השני, לא בטוח שטובת המדינה מעניינת מישהו – זולת המעטים שמביעים עמדותיהם בצמתים – משמאל ומימין.
Fadlon doron_t180k-n_05_01.jpg
נערה צעירה בעיניים נוצצות אידיאלים, תלמידת אולפנה אני מנחש, תלתה על רכבי סרט כתום. מספר דקות אחר-כך בחור צעיר, בעיניים נוצצות אידיאלים, תלה על רכבי סרט כחול-לבן. שתי עמדות ושני צעירים שעולמו של אחד מהם ייחרב עליו בעוד קצת יותר מארבעים ימים…
בצהרי שישי, בצומת נתניה, היא נעצרה לצידי. צעירה מהסוג הזה, שהברק עוד מנצנץ מעיניה. “יהודי לא מגרש יהודי” נרשם על חולצתה ובידה החזיקה הצעירה, תלמידת אולפנה אני מנחש, סרט כתום. חשתי שלא בנוח למנוע מהצעירה, חדורת הערכים והתקווה, לתלות את הסרט על האנטנה שהזדקרה.
כמה דקות לאחר מכן, בצומת בית ליד, היה זה צעיר שדפק על שמשת רכבי. הוא היה צעיר מהסוג הזה, שהברק עוד מנצנץ בעיניו. על חולצתו הייתה רשומה הסיסמה – פינוי למען עתיד ילדינו. בידו החזיק הצעיר, מושבניק ששירת בקרבי אני מנחש, סרט בצבעי הכחול לבן. חשתי שלא בנוח למנוע מהצעיר, חדור הערכים והתקווה, לתלות את הסרט על האנטנה שהזדקרה.
שתי עמדות ושתי דעות, שגם הדעתנים מבינינו מתקשים להחליט מה נכון ומה יילד יום. שתי דעות ושתי עמדות, שרק בנס עוד לא יתפוצצו אל מול פנינו הנבוכות.
כאב הפינוי
כמה דקות מאוחר יותר, כשנכנסתי אל ביתי שריח תבשילי ארוחת השבת החלו למלא אותו, עלו מחשבות בראשי. נזכרתי בהורי הוריי – כיצד הם עלו לישראל בשנת 1948: חלקם מהאמונה כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל וחלקם באמונה, כי ליהודי אין מקום אחר מלבד מדינת ישראל בה לא יירדף.
באותה תקופה קלטו אלף יהודים ביום, גם כשלא נותר ולו מטר פח אחד כדי לבנות פחונים למגורים. באותה תקופה האמינו שנכסי ניידי יהפכו ברבות השנים לנכסי דלא ניידי.
הפחד מהשתלטות האוכלוסייה הערבית והרצון לחזק את שליטתנו בקרקע הביאה אנשים להתיישב במקומות המרוחקים ביותר. הם ידעו שזה לא לתמיד, אבל קיוו שכך יהיה.
הם חשבו על טובת המדינה, על הרצון לעבות את קו ההגנה האנושי בהתיישבויות.
הם ידעו, שחלק מהישובים יוחזרו במסגרת הסכם שלום. אמרו להם את זה אז, אבל אף אחד לא רצה להאמין בזה. זה לא אנושי להאמין בזה, אבל זאת המציאות שהוכתבה לנו במשך עשרות שנים.
נזכרתי
נזכרתי בבחירות הפנימיות שקיימו תומכי ההתנתקות ומתנגדי ההתנתקות בקרב חברי הליכוד. אלה שהיו בעד התקשו לבלוע את הרוק כשהצביעו בעד. קשה לנטוש אידיאולוגיה, טהורה ככל שתהיה גם אם מיושנת. נזכרתי בשיחות הפנימיות שקיימו אנשי מפלגת העבודה. קשה להצביע בעד סילוק יהודים מבתיהם, גם אם האידיאולוגיה, טהורה ככל שתהיה, אומרת כך.
רגש מול היגיון והיגיון מול רגש. יש היגיון בטענות הימין כמו שיש היגיון בטענות השמאל והמרכז. בשתי הטענות, לרגש ולמה שיבוא בעקבות זאת, ההשלכות החמורות ביותר. עם רגש לא מתעסקים – גם נטולי הרגש.
חיים בצל
פינוי מתנחל – מפגין צילום; דובר צה”ל.
צעיר וצעירה בנוסח 2005. שניהם ציונים אדוקים, שניהם מאמינים בערכים שהובילו את המדינה לאן שהובילו אותה. נערה אחת מאמינה במחאה כנגד ההתנתקות, צעיר שני מאמין בעידוד הממשלה לביצוע ההתנתקות. בשניהם, נפגשתי בדרכים הסלולות של המדינה בה דרכה מאוד לא ברורה. אין תשובה מוחלטת.
שניהם צודקים – שניהם רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם ולדורות הבאים, שניהם מאמינים באמונה שלמה בצדקת דרכם ושניהם יודעים בליבם שאין מנוס מקבלת החלטה אמיצה לכאן או לכאן, כי לראשונה בתולדות המדינה – טובת המדינה היא לא בהכרח לטובת חלק מאזרחיה.
ובמדינה בה השחיתות הציבורית מרקיעה שחקים והערכים נעלמים להם האחד אחרי השני, לא בטוח שטובת המדינה מעניינת מישהו – זולת המעטים שמביעים עמדותיהם בצמתים – משמאל ומימין.
________
* הכותב דורון פדלון, הוא תושב נתניה, עורך המקומון “קול השרון” הנפוץ בנתניה והסביבה.
