ממשלת ישראל ששלחה 11,500 עולים בני העדה האתיופית לנתניה, רק שכחה לתקצב את קליטתם ויצרה ברוב חוכמתה שתי גטאות, מחיר הטיפשות: קטסטרופה בין גזעית בשכונת ותיקים, העומדת לפני פיצוץ וקרבות רחוב בין נערים “לבנים” לנערים “שחורים”. השבוע הוצת הגפרור הראשון
“זה עניין של ימים ספורים לפני שכל השטח יבער ובמשטרה ובבתי החולים יצטרכו לעסוק בטיפול בעשרות נפגעים”, קובעים השבוע תושבים ממורמרים בשכונות ותיקים, משה”ב ועמליה – זאת בעקבות דקירתם של אב ובנו על-ידי חבורת צעירים בני העדה האתיופית שגנבו את קטנועו של הבן.
אין דין ואין דיין. אנשים מפחדים. אילוסטרציה
פחד ברחובות
מזה שלוש שנים נמנעים נהגי מוניות מכל רחבי נתניה להסיע צעירים, בני העדה האתיופית, המבקשים להגיע לבתיהם בשכונת חפציבה – מהחשש פן ישדדו אותם. מזה כשנתיים, נמנעים שליחי פיצה להיכנס עם קטנועם לשטחי השכונה פן יפגעו בהם – גם מחלקי העיתון קול השרון הפסיקו חלוקתם במה שמכונה “הגטו” של חפציבה, לאחר שני מקרים בהם הותקף ונשדד מחלק העיתון.
“גטו חפציבה” זכה לכינויו בשל ריבוי בני העדה האתיופית המתגוררים בגוש הבניינים המדובר בשכונת ותיקים. לפני כחמש שנים סערה העיר נתניה זאת בעקבות כתבת תחקיר שביצע המקומון קול השרון, בו חזה, כי זהו רק עניין של זמן עד שהאלימות בקרב בני העדה, שמעולם לא ידעה אלימות, תפרוץ ותחצה גבולות. השבוע, התקבלה הוכחה נוספת למימושן של התחזיות הקודרות, כאשר אב ובנו הותקפועל-ידי חבורת צעירים, בני העדה.
הפרשה החלה בלילה שבין שבת לראשון – בעת שצעיר הגיע עם הקטנוע שלו לאזור ביתו בשכונת ותיקים. רוכב הקטנוע הותקף על ידי חבורת צעירים בני העדה האתיופית, אשר היכוהו נמרצות. הצעיר, הצליח להזעיק את אביו, אשר ביקש להגן על בנו, אך גם הוא הותקף. הצעירים, כאחוזי אמוק, המשיכו לתקוף את האב ובנו באמצעות שברי בקבוק זכוכית, הותירו אותם שרועים על הרצפה כשהם חבולים וזבים דם, נטלו את הקטנוע ונמלטו מהמקום.
המדינה אשמה
בשנת 1977, כשראש הממשלה המנוח מנחם בגין הכריז על המהפך בתפיסה החברתית וקבע קריטריונים חדשים – ביניהם; שיקום שכונות וניסיון לאינטגרציה, הוא לא העלה בדעתו שבמדינת ישראל של שנות התשעים ימשיכו הממשלות לעשות את אותן טעויות שעשו בשנות החמישים.
נתניה, אשר הוכרזה כעיר קולטת עלייה רמה א’, קלטה בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, בידיים פתוחות יש לומר, 11,500 מיוצאי אתיופיה. אלא, שאותה מדינת ישראל שנהגה בעבר לאכלס אוכלוסיות הומוגניות שלמות בבניינים במסגרת הדיור הציבורי, עשתה את אותה טעות פעם נוספת.
ראש עיריית נתניה מרים פיירברג-אכר; הממשלה אשמה
במקום לפעול לפיזור אוכלוסיית העולים, נוצר מצב אבסורדי בו האוכלוסייה שוכנה בשני גושים עיקריים: בשכונת שמורק שב”אזורים” ובשכונת חפציבה בה הוצעו דירות במחירים מגוחכים. לעולים החדשים, שקיבלו לידיהם משכנתא בסך 100 אלף דולרים, לא נותרה ברירה אלא לרכוש את אותן דירות וליצור בפועל סלמס.
בני העדה, שלפחות בתחילת דרכם זכו ליחס משפיל מהאוכלוסייה סביבם, בעיקר בשל צבע עורם, בחרו להתגורר יחדיו.
רק בשכונת חפציבה, לדוגמא, מתגוררות 250 משפחות יוצאות העדה – המונות 1,300 תושבים. באותו אזור, על-פי נתונים מגורמים בכירים בעיריית נתניה, עולה, כי אחוז ה”בלתי-מועסקים” עומד כיום על כ-60%.
בשנת 2000, במקביל לחשיפת קול השרון בדבר הסכנה הטמונה ביצירת “גטו חפציבה”, יצאה מרים פיירברג-איכר, ראש עיריית נתניה, בדרישה לשר החינוך דאז, יוסי שריד, להשקיע תקציבים גדולים יותר ביצירת אינטגרציה ופיזור ילדי בני העדה בין כל בתי הספר בעיר ולא רק בביה”ס שח”ל שבוותיקים וביה”ס רמב”ם שבאזורים. למשך תקופה מסוימת הצליח ניסיון האינטגרציה, עד שבג”צ חתם את הגולל לפני כשנתיים וקבע, כי זכותו של ילד לסרב לאינטגרציה.
עוצמים עין
“הבעיה העיקרית שלנו זה, שמדינת ישראל, קובעת עובדות ומעודדת קליטת עליה, אך בתקציבים היא לא משתתפת”, ציין בכיר בעירייה. ואכן, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של עיריית נתניה להשקיע באוכלוסיה, שרובה נקלטה בצורה יפה מאוד בעיר, דווקא משרדי הממשלה העסוקים בקיצוצים ללא רחם, כמעט ואינם משתתפים בפרויקטים לקידום האוכלוסייה.
כך, לדוגמא, מצליחה העירייה לממן בקושי רב מועדונית בחפציבה, בה נהנים 40 ילדים בלבד מפעילות יומיומית וארוחות חמות, אלא, כשיש כ-300 ילדים, רובם באזור זה ממשפחות מחתך סוציו-אקונומי נמוך, המטיילים ברחוב וזוכים לכינויי גנאי, “קשה לצפות שהם יגדלו לסביבה נורמטיבית”, הוסיף הבכיר. <!–etupi_01.htm–>
