אולי תפקח התקשורת את עיניה ותמנע מכל מקורב אפשרי או דמות אזוטרית המוגדרת ציבורית ליהנות מזמן שידור מיותר. למען הדור הצעיר שכן רואה – הדור שחושב שדמויות מטופשות הן סמלי ואייקונים של תרבות. תחשבו על זה.
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
שלושים שנה עברו מאז הרים הציבור את שלטי “מושחתים נמאסתם” והעלה את הליכוד לשלטון. רק שלושים שנה עברו ונדמה כי אף אחד לא למד מהניסיון. מנהיגות אפרורית, תאוות שלטון, חסרת מעצורים ושפוטה מוחלטת של מרכזי המפלגות וחברי המרכז – זה מה שיש עם הבדל קטנטן: היום לציבור בישראל לא ממש איכפת. הוא התרגל לריח הרע!
כל דרדק זב חוטם כבר יודע, שהשחיתות השלטונית במדינת ישראל הריבונית, אחרי רק 57 שנות קיום, מושרשת וריקבונית. כל זב חוטם יודע גם, שלריח רע מתרגל בסופו של דבר האף האנושי – האדישות וההתעלמות מהריח הרע העולה חדשות לבקרים מדיווחי התקשורת, הפכה למנת חלקנו.
אפילו מבקר המדינה אינו מסוגל לעמוד בנחשולי השחיתות הציבורית ומה שבעבר היה מאופיין בגלים קטנים, הפך לצונאמי אחד גדול, המאיים על יבשה שלמה.
תחשבו על זה, אין כמעט שר אחד שלא נדבק או הודבק לו מקרה, שבמקרה הטוב מריח רע ובמקרה הגרוע גורר אחריו חקירה משטרתית. והכתם השחיתות הזה שנדבק בו, או באחד מעסקניו הפוליטיים, לעיתים דומה לפטרייה ברגל ולעיתים כמורסה בפרצוף. פרצופה של אומה.
אליעזר גולדברג, מבקר המדינה היוצא
רק שבועיים עברו מאז חשף מבקר המדינה את פסטיבל המינויים המריחים כל-כך רע של שרי ממשלת ישראל בכלל, ושרי הליכוד בפרט. רק שבועיים עברו חלפו מאז חשף המבקר אי-סדרים פיננסיים במשרדים ממשלתיים, ברשויות מקומיות, באוניברסיטאות ועוד.
בקיצור, כך מסביר המבקר בשפתו הציורית והמשפטית, אם בעבר אי-הסדר היה מקביל לפעילות בחשכת ליל, היום מדובר בפעילות גלויה. לאור יום, ואין פוצה פה ומצפצף.
לאלה שזיכרונם בוגד בהם, נזכיר רק שלפני כשלושים שנה או משהו כזה, הדביקה התקשורת לשר דאז אברהם עופר ז”ל, חשד לכאורה של הפרת אמונים ונטילת שוחד. מיותר לציין, שהחגיגה התקשורתית על דמו של עופר ז”ל הייתה כמנהג הקניבלים התקשורתיים, שלמדו היטב את אשר נוהגים אוכלי האדם בג’ונגלים של דרום אמריקה. העליהום הציבורי שהיה סביבו דרדר את מצבו הנפשי, הוא הרגיש נבגד ולכל אורך הדרך טען לחפותו. ולאחר ששתו את דמו, לא ויתרו העיתונים בעידוד המתחרים הפוליטיים על כותרות ענק כשהשר אברהם עופר ז”ל, ב-3.1.1977, שם קץ לחייו. מאוחר יותר הוכחה חפותו.
אברהם עופר ז”ל
אגב, אם נשווה בין פרשת עופר ז”ל והפרשות המתפרסמות חדשות לבקרים כיום, הרי שברור לכל כי פרשת עופר הייתה נדחקת אל שולי השוליים התקשורתיים מול פרשת האי היווני, סיריל קרן, העמותות למיניהן וכו’ וכו’. ועדיין, אין מקום, גם לתקשורת הארסית ביותר, להשפיל ולבזות בשם זכות הציבור לדעת כל אדם באשר הוא. גם נבחר ציבור שעל-פי כל אמות מידה הוא לא בדיוק בן אדם…
על השאלה, אם כן, מדוע אז התאבדה אישיות ציבורית בגלל הלינץ’ הציבורי והיום אין הדבר מטריד את קצה אפו של נבחר הציבור, התשובה פשוטה: בתקופת השר עופר ז”ל, לפני שלושים וארבעים שנה, נבחרי הציבור היו בעלי לב ענק ואנושי ולא כמו המצב השורר, כיום, בו מרבית נבחרי הציבור אנשים זחוחים, המחפשים את הקו הדק ואת ריצוי אנשי שלומם ואת חבריהם שנוהגים בהם ככנופיה צינית בה חבר מרכז הוא כל יכול ושר הוא במקרה הטוב שטיח.
פעם, לשר שנחשד חס וחלילה בפלילים, היה מצפון ובושת פנים. המבוכה והסומק כיסו את פניו. היום? המילה בושה לא קיימת בלקסיקון הפוליטי החדש, דו”ח מבקר המדינה לא מרגש אפילו לא את הדף עליו נכתבו וקיטונות הזעם העיתונאי לא ממש מפריעים למישהו…
תחשבו על זה: כיצד והאם נראה לכם נורמאלי, שדווקא השרים שהמשטרה חוקרת בעניינם או שהם נחשדים במינויים מעוררי ריח רע, זוכים לתמיכה הרבה ביותר בקרב מרכזי המפלגות שלהם?
“מושחתים נמאסתם”, הגלגל חוזר?
האם לאחר, רק שלושים שנה, בהם הושלך שלטון המערך ומפא”י אל ספסלי האופוזיציה, בין השאר בשל הסיסמא “מושחתים נמאסתם”, הגלגל חוזר – הפעם בגלל המפלגה השלטונית האחרת? ולאור התרבות השלטונית המתפתחת בארץ, האם בבחירות הבאות יהיו כאלה שיניפו שלטים באוויר בנוסח: “מושחתים, לא נמאסתם?!”, כי במרכז הליכוד, כבר יש מי שבוכה על אפליה מכוונת?
ימים יגידו וכך גם כותרות העיתונים, העוסקות בפרשות במשרד החוץ ומערכת היחסים בין שר החוץ ושגרירנו בוושינגטון, בשר החקלאות ומשרד החקלאות והמינויים הפוליטיים שהיו או שלא, בראש הממשלה, שבעצמו שורבב שמו למספר פרשות שנחקרו ואגב השבוע, קבע בתגובה לבנטינית לכל החשיפות בנושאים המריחים רע כל-כך, כי יש לטפל בשחיתות שלטונית.
ואם כבר בשחיתות שלטונית עסקינן, אולי תפקח התקשורת את עיניה ותמנע מכל מקורב אפשרי או דמות אזוטרית המוגדרת ציבורית ליהנות מזמן שידור מיותר. לא למעני ולמען אלה שאינם טורחים להדליק טלוויזיה, אלא למען הדור הצעיר שכן רואה – הדור שחושב שדמויות מטופשות הן סמלי ואייקונים של תרבות. תחשבו על זה.
Add Comment