אין לי יומרות לנתח את אישיותו מבחינה פסיכולוגית, אך אני מניחה, כי פרשת בת הרב עוררה אצלו את חרדותיו האישיות כלפי עתידן וביטחונן של שלושת בנותיו וכי הוא אף הלך צעד אחד קדימה עד כדי הזדהות עם עמדת הרב ושם הוא “נתקע”…
לאחרונה, הייתה לי שיחה מעניינת עם רופא השיניים שלי… בעצם לא כל כך שיחה (בנסיבות העניין), כי אם מונולוג איתו… מונולוג שלו כמובן, (אני רק עשיתי סימנים עם הראש והידיים).
tal_rabinovich_t180k-n_05_04.jpg
“מעניינת הפרשה הזו עם הרב הראשי…”, אמר בחיוך ובנימה מהורהרת, “… מצד אחד זה איום ונורא מה שעשו לבחור המסכנצ’יק הזה שבסך הכול התאהב בגברת הלא נכונה… אבל מן הצד השני אני יכול להבין אותו… זו הבת שלו והוא צריך להגן עליה, זוהי חובתו כאב שרוצה בטובת בתו… לא שאני מצדיק אלימות… אבל בנסיבות העניין לפעמים צריך לעשות את מה שצריך לעשות ואין ברירה… ואת יודעת איך זה עם התקשורת… מציגים רק צד אחד, חלקי אמיתות… הרי לא נאמר מאום על הרקע של הבחור… אולי הוא בא ממשפחה של עבריינים? אולי הוא איזה כלומניק ללא ייחוס, חוזר בתשובה סוג ב’…
אולי הוא פגע בילדה?… הרי אי אפשר לדעת כלום… את יודעת… (כן, כן, הנהנתי בראשי וקיוויתי שהמונולוג ייפסק כדי שהטיפול יימשך וגם יסתיים)… אני חושב שאם אני הייתי האבא במקרה הזה… (רופא השיניים שלי הוא אב מסור לשלוש בנות)… אני לא הייתי נותן שמישהו יפגע לי בילדה שלי (רופא השיניים שלי בפרוש אינו אדם אלים!)… לא הייתי נותן שאף אחד יפגע בבת שלי…”
כמי שהתמודדה עם טיפול שיניים ללא הרדמה לא רציתי “לעצבן” את רופא השיניים שלי יותר מדי בשאלות שיקשו עליו מבחינה מוסרית או/ו פילוסופית, הגם שברגעים אלה לא ראיתי רק את פרשת בת הרב לנגד עיניי אלא גם עשרות רבות של זוגות הורים שניגשו אליי בתום הרצאותיי וסיפרו לי בהתרגשות כיצד הם הצליחו להציל את בתם מבן זוג אלים בזכות צעדים קיצוניים שבהם הם נקטו, (לרבות אלימות).
במילים אחרות, כאישה שמודעת למכלול ולמורכבות הנושא, לא רציתי לסבך אֶת, ולהסתבך עִם מי שמחזיק בידיו מכשירים אינקוויזיטוריים והוא מצוי במצב נפשי טעון במיוחד בהיותו אב לשלוש בנות המזדהה עם מצוקת הרב הראשי לישראל.
החלטתי לתת למונולוג להסתיים ולנושא כולו לגווע ואת מחשבותיי שמרתי לעצמי. והרי הן בפניכם:
א.
מזל אשת הרב הראשי ובתם איילה
בעיקר בגברים מדובר, גברים שהצילו את בנותיהם, או את אחיותיהם מבן זוג אלים באמצעות אלימות שהם הפעילו נגדו, (“יום אחד תפסתי אותו והזהרתי אותו שאם עוד פעם אחת הבת שלי באה בוכה בגללו…”) או באבות שסייעו לבנותיהם ללא שימוש באלימות אבל בהחלט באמצעות נקיטת יוזמה והחלטיות, (“הבת שלי התקשרה אליי בחמש בבוקר שאבוא לקחת אותה… מייד התקשרתי לעבודה והודעתי שאני לא מגיע… נסעתי אליה עד לאוניברסיטה בירושלים, לקחתי אותה הביתה, בדרך עצרנו לאכול במסעדה, דיברנו… וזהו, זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו”).
לרוב סיפורים אלה מרגשים אותי בשל הלהט אשר בו הם נאמרים ובשל הידיעה, כי אכן ניצלה נפש בישראל וכי סוף טוב בא לסיפור רע. הם מרגשים אותי גם כי אני יודעת שלוּ היה אבי בחיים, לא הייתי אני מסתבכת בנישואין לגבר שבסופו של דבר נאלצתי לברוח מפניו למקלט לנשים מוכות עם שלושת בניי.
נכון, שמעתי גם סיפורים אחרים, בעלי סוף הרבה פחות מוצלח, סיפורים על משפחות ששלחו את בנותיהן בחזרה אל בית הבעל האלים (רק כדי שלא תצא “הבושה” החוצה) ומקרים אלה נגמרים ברע.
תמיד הם נגמרים ברע.
השורה התחתונה היא שבמקרים אשר אלימות פיסית, נפשית או מילולית נלווית לקשר הזוגי – נזהר הצד האלים שבעתיים אם הוא מודע לקיומו של גב חזק בדמות משפחה תומכת ואוהבת מאחורי הצד השני (הצד החלש). יתרה מכך, הצד האלים יסמן לו מראש את הקורבן ויזהה אותו ככזה אם ידע, כי אין משפחה תומכת, חזקה ומגובשת מאחוריו (מאחוריה)…
ב.
אין ספק, כי הטיפול באלימות צריך להינתן על ידי רשויות החוק ואין אנו רוצים לחיות בחברה שבה אנשים לוקחים את החוק לידיים, עוברים עליו ונוהגים על פי כלל ישן: כל דאלים גבר… הלו! כאן זו מדינת ישראל, לא המערב הפרוע.
ובכל זאת, מה יעשה אותו אב מודאג שאוהב את בתו ורוצה בטובתה? מה תעשה אותה אימא חרדה שרואה את בתה חבולה ומוכה…? האם האלימות בתוך המשפחה תיפתר על ידי אלימות בין המשפחות? (ובכך נדמה לשכנינו?)
האם נסיק, כי בהיעדר יכולת להפעיל את המשטרה, או בהיעדר אמון ביכולותיה או ביכולות בית המשפט… ניקח לנו את החוק לידיים כדי להציל את יקירנו?
האם אין דרך אחרת לפתור בעיות מסוג זה, דרך חוקית?
יש גם יש…
אך לפני כן, נחזור לרופא השיניים שלי שהוא באמת איש יקר:
אין לי יומרות לנתח את אישיותו מבחינה פסיכולוגית, אך אני מניחה, כי פרשת בת הרב עוררה אצלו את חרדותיו האישיות כלפי עתידן וביטחונן של שלושת בנותיו וכי הוא אף הלך צעד אחד קדימה עד כדי הזדהות עם עמדת הרב ושם הוא “נתקע”…
הרב הראשי לישראל, שלמה עמר. צילום, מתוך אתר; “חסדי נעמי”
אולם בניגוד למה שאינני יודעת על משפחת הרב הראשי, אין לי צל של ספק, כי לרופא השיניים שלי, לוּ היה בן בבית, לא היה קורה מה שקרה בביתו של הרב הראשי שכן אני מכירה היטב את משפחתו.
הנקיטה באלימות הקשה ובהתאכזרות המתוארת (הכאת הנער על ידי שלושה בריונים, גזוז פאותיו, השפלתו ועינויו במשך שעות אחדות), כפתרון לבעיית בת הרב (או לבעיית משפחת הרב), נובעת ככל הנראה מכישלון חינוכי. אולי היא נובעת מדוגמא אישית שלילית? אולי מחשיפה לערכים ולנורמות התנהגות אלימות? אולי היא נובעת מהעברה בין דורית?
אין לי מושג ואלה הן רק השערות בכיוון היות ההתנהגות האלימה המתוארת עניין נרכש וסביבתי… שכן זו, הייתה בחירה וצעד מתוכנן מראש בקפידה ולא מעשה של “איבוד שליטה רגעי” (מושג שלצערי, מזכה עבריינים רבים מעונש חמור). הרי ידוע, כי חטיפת הבחור מבני-ברק וההתעללות בו תוכננה מראש והיו למעשה זה שותפים.
רוצה לומר, המעשה שנעשה בבית הרב לא צמח מאין – ונשאלת השאלה: מהיכן צמח?
שאלה זו, נשאלת גם לגבי כל אותם מעשי אונס אכזריים שנעשים על ידי מי שבבית המשפט מתייחסים אליהם כאל “בני טובים”, ילדים מבתים “נורמטיביים” במרכז הארץ בשכונות יוקרה, מבתי ספר טובים… מ”משפחות טובות”… האומנם?!
האומנם ממשפחות טובות יוצאים סכינאים, אנסים, רוצחים?
ג.<!–tal_05_01.htm–>
מכך יצאו כל הצדדים “מורווחים”.
_________
הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי tal-tales
Add Comment