האיש בנה את עצמו מורם מעם, ותמיד שיחק את העממי שמבקש עוד ועוד אמון מהעם. מעולם לא הודה בטעות, אבל ידע כמעט תמיד להסביר היכן ולמה טעו האחרים.
לשמוע ולראות את שמעון פרס צוהל, זורח ומפריח סיסמאות “ניצחנו”, כאשר בסה”כ נסגר מיפקד מפלגת “העבודה” והושלמה ספירת המתפקדים החדשים – זה כמו להיות חולה עם סימפטום ברור וייחודי שרק בישראל אינה תוכנית בידור בשבילו.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
שמעון פרס, יכול היה להתהדר כשותף מלא בתהליך הקמתה ובנייתה של מדינת ישראל, כבן-גוריון ועוד כמה מהשמות הגדולים בהיסטוריה שלנו. הוא יכול היה להשקיף ממרומי שארית דור הנפילים שהחלו דרכם בין החולות הנודדים, עד ליצירה שהפכה למדינה מפותחת ברמה בינלאומית.
לא מן הנמנע שהיה ממשיך להביט בתקווה לעתיד של פריחה אנושית, כלכלית וחברתית כפי שמעטות האומות שהצליחו לעשות צעדים כה גדולים בפרק זמן כה קצר יחסית.
אבל שמעון פרס רצה וממשיך לרצות יותר. הרבה יותר. הוא לא עזב לרגע את הפוליטיקה הקטנה, אבל עם שאיפות מנהיגות רחוקות טווח ועמדה.
הוא לא הירפה מתענוגות החיים, בד”כ ע”ח קופת המדינה והמשיך לשחק את השגריר האולטימטיבי של מדינת ישראל בכל בירות העולם. הוא כשל בכל מערכות הבחירות, אבל יצא תמיד “מנצח” בהאשימו את כולם באי הבנת הנקרא.
האיש בנה את עצמו מורם מעם ותמיד שיחק את העממי שמבקש עוד ועוד אמון מהעם. מעולם לא הודה בטעות, אבל ידע כמעט תמיד להסביר היכן ולמה טעו האחרים.
שמעון פרס; המנהיג האלטרנטיבי של אריאל שרון?
שמעון פרס הוא הישראלי המתורבת והאירופאי שיש פוליטיקאים הדוגלים בסוג שבלונה כזה, אבל מעולם לא הרגיש את החיספוס הישראלי הים תיכוני שמציף בגלי חום ואוטנטיות את הציבוריות הישראלית.
זו אולי אחת הסיבות העיקריות להיבדלותה של מפלגת “העבודה” מיתר המפלגות המרכיבות את רוב בית הנבחרים. כי מה אבסורדי יותר מהעובדה שרוב העם דווקא “ליכוד” – למרות פרשיות השחיתות האישיות והמפלגתיות הרבות במפלגה זו?
יש המנסים לנתח אקדמית את הסיבות המזוכיסטיות לכאורה של הבוחר הישראלי לחזור ולבחור במפלגה שכל כך הרעה עימו, תמיד עם התירוץ השחוק שלמעשה אין אלטרנטיבה. אבל האם קרה שמישהו ראה את הכתובת על הקיר מתנוססת באותיות קידוש לבנה – ובחר להתעלם מהמובן מאליו?
האם במקום לחפש בנבכי ההסברים המפולפלים שאולי היו וישארו בעומק המדפים עמוסי הספרים והאבק, פשוט להביט אל הנמצא מתחת לאף?
כי שמעון פרס הפסיק מזמן להוות בשבילי איזו דוגמה.
לא דוגמה אישית, לא דוגמה ציבורית, ואפילו לא דרך פוליטית.
כי מי שאלוהים העניק לו בריאות ואריכות ימים, אינו יכול להפריט עצמו ללא סוף כאלטרנטיבה היחידה למנהיגות עם ישראל.
כל גינוני הטקס והנימוס שמקבל האיש מעצם היותו זקן השבט, ממש לא רלוונטים לעשייה המודרנית הנחוצה בשנת 2005.
גם אם יזכירו לי חדשות לבקרים ששמעון פרס הוא האיש שיזם ודחף להקמתו של הכור האטומי בדימונה, עדיין אינני מבין מה עניין שמיטה להר סיני.
אם יצאה הקריאה להחלפת כל זקני המפלגה הזו שנורא רוצה לחזור לשלטון – יקום האחד שיסביר לי מדוע שוב עם שמעון פרס ושות’?!
עדיין לא ירדתי לסוף דעתו ו”הבנתו” של שמעון פרס, כי המיפקד האחרון נותן לו לגיטימציה להכריז כי הוא האיש המתאים להיות המנהיג האלטרנטיבי של אריאל שרון?
טרם נפל אצלי האסימון לחיבור שני מספרים פשוטים כתרגיל בכיתה א’, ולהבנת צהלותיו של האיש. האם לא נכון היה עד היום שכל רצונו של שמעון פרס היה להיות בשלטון, בד”כ תחת חסותו של “הליכוד” – שתיאורטית כל כך דורש מהפך?!
אז האיש לא מובן לי.
המפלגה לא מובנת לי.
חבריה הקפואים אל מול הספינכס לא מתעוררים.
הדרך ממש לא ברורה לי.
ו… 120,000 חתימות הן אלה שמעלות חיוך בפניו של הפנסיונר הכל כך שמח בימים אלה, כאשר כל מהלכיו מראים רק על אופצייה אחת: המדינה זה אני…
תזכירו לי… האם לא שמעתי זאת כבר אי פעם?…
