חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, בוודאי מתהפך בקברו: הוא חלם על הגנב היהודי הראשון בארץ ישראל, אבל אפילו הוא לא האמין שחלומו יהפוך לסיוט. כך הפך החלום להיות עם חופשי בארצנו, לסיפור קפקאי של כישלון בן 57 שנה ותירוצים למכביר. אה, ותחי מדינת ישראל…
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
היה זה המשורר הלאומי שלנו, חיים נחמן ביאליק, שחלם באחד ממאמריו על הגנב העברי הראשון. היה להם חלום, לציונים הראשונים, להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים עם מדינה משלו.
והם הצליחו. עם ככל העמים? ועוד איך. עם שיש לו גנבים ורוצחים, רמאים ונוכלים. ונכון, שבתחילת המאה הקודמת זה היה בגדר חלום, אלה שנכון להיום, אחרי 57 שנים, הפך חלומו של ביאליק מאוושת מים מעודנת לגל צונאמי סוחף וחלום בלהות בטירוף מערכות.
דווקא כעת, כשהמדינה חוגגת 57 שנים להיווסדה, ראוי שניזכר במיליארדי השקלים המוקצים רק לטיפול בפשיעה הגואה, החל מגן הילדים וכלה בקשישים. אלפי שוטרים וסוהרים, עובדים סוציאלים וקרמיניולוגים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים העסוקים מבוקר ועד ערב בניסיון למנוע את הרצח או השוד הבא. הכול לשווא: עקומת הפשיעה מקבלת תאוצה מבהילה – אפילו מימדי הפשיעה בארה”ב מבוישים אל מול גילויי השחיתות.
פעם היו אלה החלוצים מלאי האידיאל. אחר-כך חברי תנועות הנוער עתירי המוטיבציה והרצון לעשות רק טוב. היום אלה בני נוער משועממים, ממש דור “מצוין” שספק אם יודע הוא מיהו ביאליק, אבל את חלומו לגנב עברי ראשון, הם מגשימים מכל הלב. וסתם לידיעתכם, אין בכוונתי למילה “הלב” לעוד איזה טלנובלה.
תחשבו על זה. פעם, לפני המון שנים, גנב יהודי במרוקו או פולין, אם היה מתגלה, היה הופך לשיחת העשור. על רוצח יהודי, מי בכלל העז לחשוב…
לא יודע למה, אבל לצפות בטקס הדלקת המשואות במה שמכונה “יום העצמאות”, מעלה בי חיוך של עצב. נבחרי העם ידליקו משואה וילהגו בפאתוס עצוב ונישא איזו פראזה תפלה וחסרת שורש, בעוד שמרבית העם יחשוב באותו הרגע על ההכנות לקראת המנגל המסורתי, כי נאכל היום ומחר נמות…
ודווקא על הביזיון הנורא של התפתחות הפשיעה היהודית, לאחר 57 שנות עצמאות, אף אחד לא ידליק משואה. ממש לא לתפארת מדינת ישראל…
עבר והווה
בשבוע שעבר, לא חסך בשבטו סגן שרת החינוך, חבר הכנסת מיכאל מלכיאור. לבני הנוער, המליץ הסגן לאמץ את ניצולי השואה בשל הכשל המוסרי של המדינה – 40% מניצולי השואה שעודם בחיים, חיים מתחת לקו העוני.
אגב, מחצית מאוכלוסיית הקשישים במדינה הם ניצולי שואה. 327 אלף בני אדם. מספר יפה. מספר גבוה, שממנו 25% נאלצים לבחור בין אוכל לתרופות.
ופעם נוספת נחמץ לבי בקירבי, כי בשעה שמדינת ישראל מדליקה משואה לזכרם של אלה שחירפו נפשם בתקומתה, עשרות אלפים ממקימיה חיים מתחת לקו העוני כשאוכל לא בא אל פיהם. ממש לתפארת מדינת ישראל.
המדינה, שבאופן רשמי הכריזה על עצמה כמדינה יהודית, שכחה את הדבר הבסיסי ביותר שכל יהודי יודע: רחמנות. בניו של אברהם אבינו רחמנים בני רחמנים, אבל המדינה עצמה אכזרית. פעם היתה כאן תחושת אחווה ותחושת ביחד בקומזיץ מול מימי הכנרת, כיום, לאחר 57 שנים, מתגברת התחושה, כי הערב רב משתלט לו על החלקה הקטנה…
וגם צביעות לא חסרה: איזו התנפלות הייתה על ראש הממשלה הטורקי, שהחליט שלא לחבוש כיפה מזויפת בביקורו ב”יד ושם”. ממש הרגו טורקי ונחו מה שעשו לו. ולמה? בגלל שכל הפטריוטים הלאומיים של מדינת ישראל החליטו שבכך הטורקי פוגע בכבוד זכר הניספים? הרי צביעות היא זו מן המעלה הראשונה, בשעה שאותם “פטריוטים” שכחו מזמן את העם אותו הם אמורים לייצג.
ולא הספקנו להדליק משואה לזכר החינוך, בארץ, שפשט את הרגל ולא רק בגלל לימור לבנת אלא גם בגלל רמת ההוראה והתכנים המוגבלים מאוד, משואה לזכר הערכים שאבדו ואינם עוד, האידיאולוגיה הציונית שבימים אלה מחפשים לערוך לה קבורת חמור, משואה לזכר הקשישים האומללים שחשבו, כי מדינת ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש אבל גילו שהממשלה שלהם ממש לא ומשואה לזכר אחרוני הפוליטיקאים שנותרו בחיים, ועדיין לא הוגש כנגדם כתב אישום או נפתחה חקירה. ועל-כך נאמר: תחי מדינת ישראל, או כמילות ההמנון: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ. ציון, ירושלים…
Add Comment