יו”ר הכנסת ראובן רבלין, נאום זיכרון לנופלים בבית יד לבנים בירושלים; “הביטו בְּשישה מיליון היהודים! (כמה נורא המספר הזה! וְכמה נפלא הוא!) שישה מיליון יהודים החיים כאן! חופשיים בארצָם!”
ראובן ריבלין, יו”ר הכנסת;
זכינו לחירות, זכינו לריבונות, זכינו לעצמאות, זכינו לְבניין ציון וירושלים. זכינו לְכל אלה, ול”ראשית צמיחת גאולתנו”. אבל גאולתנו נִקְנְתָה בדם רב. בדם בניכם, משפחות יקרות. ובכל שנה, אנו ניצבים דוֹם לפניכם. מנסים לְהָקֵל מעט; מנסים לנחם – דברים אלו אמר בין היתר יו”ר הכנסת ראובן ריבלין, ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל, תשס”ה, למשפחות השכולות בבית יד לבנים, בירושלים.
להלן עיקרי הנאום:
“משפחות יקרות,
אלפַּיִים שנה, מאז גלינו מארצנו, מִתְנַחֲמִים יהודים, בִּשעת אֵבל וּשְכול, בַּתקווה לבניין ציון וירושלים. אלפיים שנה, הייתה זו רק מִשְאֶלֶת-נֶחָמָה, שֶנִשְעֲנָה על הָאמונה הָעתיקה בִּגְאוּלָה עַתידית. “בניין ציון וירושלים”, היה עבור כל יהודי, מושג כמעט בלתי נתפש.
אמת, היה זה מושא לִתפילה, לִכְמִיהָה וּלְכִיסוּפִים יומיומיים. אַבָל “בניין ציון וירושלים”, היה משהו מוּפְלָא, חֲלוֹמִי, שְמְעֵבֶר לכל דמיון; משהו, כמו תחיית המתים. חָזון לימות המשיח.
כמה יכול היה יהודי, (גם יהודי שהאמין באמונה שלמה), להתנחם באמת, ב”בניין ציון וירושלים”? והנה, דוֹרֵנוּ, דור התקומה, זכה להגשים, במו ידיו, את “הַתקווה בַּת שְנוֹת אַלְפַּיִים”. זכינו, למה שלא זכו אבותינו מעולם: זכינו לְחירות, זכינו לְריבונות, זכינו לעצמאות, זכינו לְבניין ציון וירושלים. זכינו לכל אלה, וזכינו ל”ראשית צמיחת גאולתנו”. אבל גאולתנו נִקְנְתָה בדם רב. בדם בניכם, משפחות יקרות. ובכל שנה, אנו ניצבים דוֹם לפניכם. מנסים לְהָקֵל מעט; מנסים לנחם.
ולכאורה, בַּמֶה תתנחמו? כיצד מנחמים אם, שבנה נכרת ממנה, עולמה חָשַך עליה והיא מרגישה, באופן פיזי ממש, את הכאב הנורא, כמו גדם מדמם, שממאן להגליד?!
במה נָקֵל את צערו של אב, שכל החלומות, כל התקוות, שֶתָּלָה בבנו, התנפצו באחת, באותו רגע ארור, בו נקשו המבשרים על הדלת? ובכן, יקירַי, “בּירושלים תְּנוּחָמוּ”! הביטו מסביב, וּרְאו את הנחמה!
“שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו ובאו לך”.
הַביטו בִּירושלים עיר קדשנו, בִּירָתָּה הגדולה של מדינת ישראל, שתחגוג מחר חמישים ושבע שנים לעצמאותה!
הביטו בּזקנים ובזקנות היושבים ברחובותיה וּמשענתם בידם, מרוב ימים! הביטו ברחובות הָעיר, המלאים ילדים וילדות משחקים! הביטו בְּשישה מיליון היהודים! (כמה נורא המספר הזה! וְכמה נפלא הוא!) שישה מיליון יהודים החיים כאן! חופשיים בארצָם! וְהַכֹּל בזכותכם! בִּזכות החינוך שהענקתם לִבניכם. בִּזכות הגבורה, וּמסירות הנפש, שְאַתֶּם נְטַעֲתֶּם בָּהֶם! לִבְּכם, בני המשפחות, יכול להתמלא גאווה, שאולי, אולי, יש בּה קורטוב של נחמה.
אנו, יכולים רק להצדיע להם ולהודות לכם. “בִּילַע המוות
לָנֶצַח, וּמָחָה ה’ דמעה מֵעַל כל פָּנִים”.
__________
11 מאי 2005 / א’ באייר תשס”ה
