שהייה בבית החולים מאז ומעולם עוררה בי תהיות פילוסופיות על פשר הקיום האנושי ועל עתידו של היקום כולו. אולם, הפעם גיליתי שיש לי שותף פעיל לאותן תהיות… והוא בן אחד-עשרה וחצי.
tal_rabinovich_t180k-n_05_04.jpg
לפני מספר שבועות בני הבכור שבר את ידו. גם לפני שנה הוא שבר את אותה היד ובאותן הנסיבות… כדורגל. בשנה שעברה זה קרה לו ב”מגרש השחור” ואילו השנה זה קרה לו במגרש של בית ספר “תל-חי”. בשנה שעברה זה קרה לו ביום האחרון של החופשה ועתה זה קרה לו ממש ביום הראשון שלה.
אני ישבתי באותה השעה אצל חברה טובה ודנתי איתה בתפריט ארוחת החג אשר לראשונה בהיסטוריה יעשה בביתי ובאחריותי…
שיחת הפלאפון הבלתי מזוהה מאישה שבאה לעזרתו של בני הבוכה ברחוב קטעה את ההתלבטות הקשה בנוגע לעוף ולצלי וגימדה באחת את כל כובד הדברים. לזכותה, ייאמר מיד שהיא השתדלה לדבר בטון מרגיע כדי שלא אבהל יתר על המידה.
נהגתי בזהירות ושמרתי גם על המהירות המותרת וגם על קור הרוח… אני הרי אימא מנוסה ומתורגלת וזה מכבר אף חשבו בהנהלת חדר המיון של בית החולים “רוטשילד” להנפיק לי כרטיס מיוחד, “הפצוע המתמיד”, בגין פציעות של אחד משלושת הבנים… אחת לחודשיים בערך.
גם כאשר ראיתי את הבן כואב וסובל שמרתי על איפוק ועל נסיעה מתונה לבית החולים (בייחוד בסיבובים) כדי למנוע ממנו כאבים נוספים… חיפה, כאמור ידועה בכבישיה ההרריים והמפותלים.
שהייה בבית החולים מאז ומעולם עוררה בי תהיות פילוסופיות על פשר הקיום האנושי ועל עתידו של היקום כולו. אולם, הפעם גיליתי שיש לי שותף פעיל לאותן תהיות… והוא בן אחד-עשרה וחצי.
“אימא, אני לא יודע אם יש לי מזל או שאין לי מזל…” (כך זה התחיל).
“בוודאי שיש לך מזל… יכולת לשבור את שתי הידיים, לא רק אחת”, השבתי.
“לא, לא לזה אני מתכוון… הרי באותה מידה יכולתי גם לא לשבור כלום, נכון?”
“נכון אבל יכולת לשבור הרבה יותר מיד או רגל… ”
“כן אני יודע אבל למה זה תמיד קורה לי בחופש פסח? זה הגורל שלי או משהו כזה? זה עונש שאני מקבל על משהו?”
broken_hand_100_001.jpg
הסברתי לילד שמבחינה סטטיסטית קיימת סבירות גבוהה, כי דווקא בימי חופשת הפסח תיתכן פציעה: “אָלף, בשאר הימים אתה משחק פחות בגלל בית הספר בבוקר והשיעורים אחה”צ… בית, בשאר הימים אתה משחק כדורגל על הדשא של מגרשי מכבי חיפה ולא על האספלט של בית הספר “תל-חי”… וגימל, בחודשי הקיץ של החופש הגדול, חם לך מדי אז אתה משחק כדורגל בעיקר מול המחשב”.
הילד הקשיב ונראה, כי הוא נרגע ממחשבות הרדיפה שצצו בראשו אבל משהו עצר אותי מהרצאת הדברים הנוספת שהייתה אמורה לבוא בהמשך…
לחדר המיון, נכנסה אלונקה ועליה שכבה קשישה שמתאר גופה הכחוש רעד מתחת לסדין שבו היא הייתה מכוסה והעיד על מצבה הקשה. מבטה היה נעוץ אי שם בתקרה שנעה מעל לראשה ופיה הפעור ינק את האוויר בנשימות לא נראות…
“כמה נשימות עוד נותרו לה…?”, חשבתי בצער, “על מה היא חושבת ברגעים אלה? היא רוצה לחיות? היא רוצה למות? היא בכלל מבינה היכן היא נמצאת…?”
המטפלת הפיליפינית השתרכה אחרי האלונקה בנעלי בית שחוקות ודיברה בלחש בפלאפון שבידה. מבטה היה קפוא ואדיש. היה לה שיער שחור וחלק אסוף לאחור לתוך גומייה פשוטה ועיניים שלא תקשרו עם הסביבה, כמו לקשישה.
“אימא, תראי אותה”, לחש הבן ונצמד אליי בידו הבריאה.
עובדי המיון, התנהלו מסביב כבתוך שיגרה. אף אחד לא נתן בקשישה מבט של רחמים, אף אחד לא רץ אליה כדי להגיש לה טיפול… למעשה, כניסתה למיון הייתה כמעט בלתי מורגשת… עוד מיטה לסדר ועוד לחץ דם למדוד… עוד גיליון רפואי הונח על הדלפק.
כעבור דקות יצאו אנשי האמבולנס מהמיון עם מיטת האלונקה המקופלת ואילו הפיליפינית נבלעה מאחורי אחד הוילונות עם הקשישה.
אנשים בעלי מבט עייף וטרוד, מודאג וכואב שכבו או שישבו או שבאו והלכו ואני התפללתי שהרופא כבר יגיע וישלח אותנו לצילום ושנספיק לחזור אליו לפני שהוא יעלה לסיבוב במחלקה ואז הוא יגבס לילד את היד ונלך הביתה כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות מראות והרהורים על החיים ועל המוות ושאם אפשר לבקש עוד משהו אחד ששייך למחלקת הבקשות הפחות חשובות, אז שהפעם הזאת לא אקבל דו”ח על חנייה, למרות שזה באמת באמת רק כסף והעיקר – הבריאות.
הבן שלי, לא שאל יותר שאלות על שכר ועונש. ידעתי, כי בינו לבין עצמו הוא כבר הסדיר את דרכו של העולם וכי הוא הבין שהנו בּר מזל בעולם שבו הכול כה יחסי ושברירי. הייתי מרוצה מיכולתו הרגשית והשכלית להסתגל למצבו החדש.
“אימא”, הילד שלי חזר לפילוסופיה; “אני לא יודע למה הייתי צריך לזנק אל הכדור הארור הזה, כאילו אין מחר. זה בסך הכול משחק כדורגל בשכונה… אפילו לא משחק ליגה”.
“מה זאת אומרת?!” שאלתיו, “או שאתה משחק כדורגל או שאתה לא משחק כדורגל, נכון?!… כשעושים משהו אז עושים אותו עד הסוף, נכון?!”
“נכון”, אמר כדבר אב אל בתו, “אבל זה לא כל כך פשוט, כי אם אני רוצה להיות שחקן כדורגל אז אני לא יכול להרשות לעצמי להיפצע כל חודשיים… אני צריך לשים לב… איך את תמיד אומרת?… לקחת אחריות!”
* * *
לפעמים, אני עומדת נדהמת ונפעמת מהקלות ומהמהירות בה בני האדם יכולים להוציא את המתוק מהעז ועוד להודות לו לעז על שהעז להיות כזה עז ונועז.
“והגדת לבנך” אנו צוונו לפני כמה ימים אלה ואני הרי כל הזמן “מגידה” לו, מטיפה ומחנכת, מכוונת ומורה…
נתמזל מזלי, שבימים אלה של אביב ולבלוב, בין ניקיון החלונות לבין אוורור הארונות, נזדמן לי לשוחח עם הבן הבכור על כדורגל ועל מהות החיים דווקא בשעתו הקשה ועוד לזכות בהזדמנות נדירה לקיים את מצווה נוספת… “והקשבת לבנך”…
תחי מכבי חיפה האלופה!
_________
הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי tal-tales
