יתגדל ויתקדש…

דקה דומיה בצפירה, אפילו שתיים, לא ממש משנות את המציאות. העם הישראלי שכח את עברו ומתעלל בעתידו.

Fadlon doron_t180k-n_05_01.jpg

במשך יותר משלוש שעות חיפשתי את בית הכנסת היחידי באזור דורטמונד. היה זה יום כיפור ואני הייתי חבר במשלחת עיתונאים צעירה. היה קשה לנו להבין מדוע בית הכנסת היחידי שקיים לא מופיע באף מפה רשמית. היה לנו עוד יותר קשה לקבל את העובדה, שהרחוב שוקק באנשים, החנויות פתוחות לרווחה ואין ולו יהודי אחד לרפואה שיטייל עם טלית על גופו או כיפה לראשו. בנס מצאנו את בית הכנסת – הכול בגלל רכב משטרתי מוסווה ששמר בכניסה על המבנה שלא היה בו ולו סימן היכר יהודי אחד.

נכנסנו, רק לאחר שעברנו תחקיר ביטחוני קצר ומצולם במצלמת הביטחון. היהודים המעטים, משהו כמו שני מניינים וחצי, מאוד התרגשו לראות אותנו, את הישראלים מארץ הקודש. אנחנו התרגשנו לראותם.

במהלך התפילה ניגש החזן והחזיק את שתי הפרוכות שהשתלשלו מהתקרה וכיסו את ארון הקודש. אחת הוקדשה לזכרם של חללי צה”ל המגינים על המולדת. השנייה הוקדשה לזכרם של ששת המיליונים שנטבחו כצאן לטבח בשואה.

הוא אמר תפילה קצרה לעילוי נשמתם. אנחנו, הישראלים הגאים, התכווצנו בקרבנו: לראשונה, בחיינו, הרגשנו מה פירוש להיות ז’יד (כינוי גנאי ליהודים) באדמת נכר. רציתי לצאת, בהפסקה, עם הטלית לרחוב. כך אני נוהג בארץ.

הרגשנו מה פירוש להיות ז’יד…

האבטחה לא אפשרה לי. גם לא לצאת עם דגל ישראל שהיה מקופל בכיסי. החזקתי אותו חזק חזק. מלמלתי בליבי את “יתגדל ויתקדש”. אני לא ממש זוכר, אבל כמה דקות אחרי זה פנה אליי חבר למשלחת ושאל אותי מדוע זלגה מעיני דמעה. מחוסר אונים עניתי לו.

חוסר אונים

בשנת 1941 נהרג חייל הצבא האדום, שמיל (שמואל) קרופניק ז”ל, יהודי גאה, בקרב על מוסקבה. בגופו עצר את הטנקים של הוורמכט ששעטו והחריבו כל חלקה טובה.

בערב יום השואה ישבתי עם נכדו שנקרא על שמו, אמיל, הקולגה שלי מהמקומון קול השרון בשפה הרוסית. סיפרתי לו על ביקורי בגרמניה. על תחושת חוסר האונים.

הוא הזדהה איתי. שם, ברוסיה, הוא היה ז’יד. פה, בארץ, קוראים לו רוסי. הוא לא מצליח להתגבר על העלבון. כנראה, הוא אומר, שהשואה לא לימדה אותנו, היהודים, דבר.

הגזענות והבורות הרגה אותנו אז, הישראליות ואובדן הערכים היהודים יהרגו אותנו בעתיד. כל שנותר לנו זה הווה עצוב.

הזדהיתי איתו. אותו הכאב, אותו העם, אותה האמונה. הפרספקטיבה קצת שונה ועל זה לא הצלחנו מעולם, העם היהודי, להתגבר. דקה דומיה בצפירה, אפילו שתיים, לא ממש משנות את המציאות. העם הישראלי שכח את עברו ומתעלל בעתידו.

________

* הכותב דורון פדלון, הוא תושב נתניה, עורך המקומון “קול השרון” הנפוץ בנתניה והסביבה.

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח