הנושא המרכזי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס”ה; סיפור השחרור איננו הסוף הטוב של הסיפור הרע אלא סיפור קשה כשהוא לעצמו, סיום מוצלח של המאבק להישרדות גופנית וראשית המאבק הארוך יותר של ההתמודדות הנפשית.
“שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: ’אתם חופשיים ויכולים לצאת’. איש לא זז, איש לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים – ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאוד שהוא מוצא במחנה אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא. הוא בכה ואנחנו לא”. בלה ברוור, גורשה לאושוויץ, שוחררה בליכטוורדן שבצ’כוסלובקיה בידי הצבא האדום.
ביום הניצחון באירופה רקדו האנשים ברחובות ניו יורק, ובמוסקווה נורו מטחי תותחים. במחנות לא רקדו, ולא רק משום שלא היו רחובות שאפשר לרקוד בהם. בעבור יהודי אירופה שעדיין היו בחיים, יום השחרור מהנאצים היה יום קשה.
ראשית, יום השחרור היה יום קשה לגוף. לא היו יהודים שבעים או חסונים בסוף ימי הנאצים, אלא רק יהודים תשושים, במידה זו או אחרת. ביום השחרור התמוטטו רבים – הם נשכבו על האדמה ובהו בשמים.
שנית, יום השחרור היה יום קשה לנפש. במשך שנים חיו האסירים חיי אימה, בפחד מקפיא. לקראת הסוף גבר הפחד, שכן ככל שהתקרב השחרור, התמעטו סיכויי ההישרדות. אסירים במחנות שמעו משומריהם שהכוונה היא להרגם ולא להניח להם. וכאילו לא די בכך, מי שהיה במסתור חשש גם מן הקרבות. אדם רגיל מן היישוב שחיי חיים רגילים, יש שבתום אירוע מפחיד או בחלוף חשש מבשורה מרה הוא חש ששארית כוחותיו אוזלים ממנו באחת; על אחת כמה וכמה ניצול שואה שזמן רב, עד השחרור, חי חיי פחד.
שלישית, יום השחרור היה היום הראשון של משבר קיומי. אם עד אז היו כל תעצומות הנפש נתונות להישרדות עד הלילה, עד הבוקר, עד הרגע הבא, הרי ביום השחרור התארכה באחת תוחלת החיים לעשרות שנים.
תשומת הלב עברה פתאום מן הרגע אל העולם, או מן ההווה הקרוב אל היעדר העולם. עולמו של כל אדם בנוי ממשפחתו ומחבריו, ממקצועו ומהרגליו, משכונתו ומבגדיו – כל אלה ניטלו מן היהודים זמן רב לפני יום השחרור, אך הקושי לשרוד בכל רגע ורגע טשטש את אבדנם. לא עוד. ולפתע ביום השחרור נכפה על הניצולים החלל והיה עליהם לבנות בו משהו חדש. ביום שבו רקדו המנצחים ברחובות והמנוצחים אספו את השברים וקיוו לטוב, התכוננו הניצולים לעתיד. אך מה היה העתיד?
ניצולים שעמד להם כוחם ונקרתה להם ההזדמנות, נקמו בשומריהם, והיו מקרים של הוצאות להורג מיד לאחר השחרור. במזרח אירופה, כשיכלו היהודים לזהות את מי שסייעו לרודפים, היו בהם שלקחו נקם. הם ראו בכך עשיית צדק. לעומת זאת לא הייתה נקמה. הם לא רצחו ילדים גרמנים, לא אנסו את נשי הרוצחים וגם במיליוני הגברים ששירתו את המשטר לא פגעו. ואל נקל בכך ראש.
ברגן-בלזן, גרמניה, קבוצת ניצולות בברגן-בלזן מחזיקות לחם. מתוך יד ושם
הנאצים ועוזריהם לימדו אותנו שהגבול היחיד לאכזריות האדם ולרשעותו הוא גבול יכולתו הפיזית. קורבנותיהם לימדו אותנו שאדם יכול לעמוד גם בכך ונדרשו להם רק שבועות חופש אחדים כדי ללמד שמי שעוּנה יכול לבחור שלא לנקום.
יש שהניצולים פגשו בקרב משחרריהם חיילים יהודים של צבאות בעלות הברית. פגישות אלו היו טעונות רגש, ואולם שלא כמו שהיה אפשר לשער, ספק אם נזקקו הניצולים למשחררים כדי לקבוע את עתידם. כאשר יכלו, הושיטו המשחררים סיוע, ואולם על פי רוב כוח הרצון שהחזיק את הניצולים עד השחרור הוא גם אשר עזר להם לחיות אחרי השחרור.
בחודשים שלאחר השחרור עשו ניצולים רבים את דרכם בחזרה לבתיהם שהם גורשו מהם. את הבתים כבר לקחו אחרים ובעיני הניצולים, ללא משפחה או חברים, היו האנשים ברחובות כרוחות רפאים. הם עזבו ונפוצו ברחבי העולם או עלו לארץ ישראל.
קליטתה של שארית הפלֵטה – כמחצית ממניין האוכלוסייה היהודית בארץ – התרחשה בעצם ימי מלחמת העצמאות, ועם בואם לא זכו אנשיה למנוחה ולמרגוע אלא השתלבו מיד במאמץ הגנתה ובנייתה של המדינה הצעירה. במרוצת הזמן התערו אנשי שארית הפלֵטה ברקמת האוכלוסייה בארץ.
הם הצליחו להשתקם, הקימו משפחות והיו חלק חשוב בבניית החברה הישראלית – בכלכלה, בביטחון, בחינוך, בתעשייה, באקדמיה, במדע, בטכנולוגיה, באמנות ובתחום המדיני-ציבורי. הם גם היו הראשונים שעוררו את זיכרון השואה.
סיפור השחרור איננו הסוף הטוב של הסיפור הרע אלא סיפור קשה כשהוא לעצמו, סיום מוצלח של המאבק להישרדות גופנית וראשית המאבק הארוך יותר של ההתמודדות הנפשית.
* ד”ר יעקב לזוביק, מנהל הארכיון של “יד ושם” המאמר הובא מתוך אתר יד ושם
Add Comment