אחד מבעלי הפאבים, כי “הסיכוי שיגיעו אליי לביקורת אפסי, ומנגד הדרישה לבירה אדירה. החוק קובע, כי חל איסור להציג חמץ אך לא נאמר דבר באשר למכירתו.
עשרות חנויות לממכר מזון, בעיקר חנויות המתמחות בטיפול באוכלוסיה הרוסית וכן מספר פאבים ומועדונים בעיר ובאזור, מתכוונים “לעקוף” את החוק האוסר על הצגת חמץ בפרהסיה ולהמשיך בהליך המכירה.
חוק החמץ; חוק שנוי במחלוקת. ארכיונעים.
לאלירן אזרזר, כתב קול השרון, מסר אחד מבעלי הפאבים, כי “הסיכוי שיגיעו אליי לביקורת אפסי, ומנגד הדרישה לבירה אדירה. החוק קובע, כי חל איסור להציג חמץ אך לא נאמר דבר באשר למכירתו. אנחנו נמכור בירה למי שיבקש, פשוט נמזוג אותה לתוך כוסות פלסטיק אטומות”.
בתוך כך נודע, כי עד ליום שלישי, לא היו לעיריית נתניה, פקחים אשר קיבלו הסמכה שנתית ממשרד הפנים לאכוף את חוק החמץ.
בעקבות התערבותם של חבר המועצה, הרב משה לחובר ושל ראש העירייה מרים פיירברג-איכר, אשר חזרה השבוע מחופשה בחו”ל, הועברה הבקשה למשרד הפנים והאישור נתקבל.
חוק החמץ
באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ”ו-1986, הידוע בשם “חוק החמץ”. חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח “לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה”, בערים שבהן רוב התושבים הם יהודים (גם ברובע שבו מרבית התושבים אינם יהודים מותרת מכירת חמץ).
חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש חילוניים הרואים בצעד זה, כבכל חקיקה שמקורה בהלכה, משום כפייה דתית. בעת שהחוק אושר עמד בראש משרד הפנים, הממונה על אכיפת חוק זה, השר יצחק פרץ מש”ס.
בתקופה שבה שר הפנים הוא שר חילוני, הוא מצהיר לעתים שאין בכוונתו לאכוף את החוק, תוך מחאותיהם של חברי כנסת דתיים, הטוענים שאת החוק יש לכבד.
ביעור חמץ
יש שלוש דרכים להפטר מהחמץ:
ביטולו בשריפה או בפירורו לפירורים והורדתו בשירותים.
בהפקרתו לכל מי שירצה. העברתו באמצעות מכירה או נתינה לאדם שאיננו יהודי.
בליל י”ד (כלומר: הלילה לפני ליל הסדר) נוהגים לערוך בדיקת חמץ לוודא שאין חמץ בבית ובבוקר יש הנוהגים לשרוף את החמץ. יש אפשרות למכור את החמץ לרבנות הראשית, שמוכרת את כל החמץ של המדינה לגוי, תמורת מקדמה, ועסקה זו מתבטלת במוצאי הפסח.
המידע על החמץ מובא מתוך האינצקלופדיה ויקיפדיה
