היא טיפוס צבעוני, על סף הבוהמי והיא מצחיקה במראה הגאה שלה, שוברת סטריאוטיפים, מפתיעה. “תני לי לראות את היד שלך” ביקשה. נתתי.
tal_rabinovich_t180k-n_05_04.jpg
היא אישה ששנת השבעים מאחוריה והיא נראית אף מבוגרת יותר. תווי פניה מעידים על זקנתה המתקדמת וכך גם שערה, מבנה גופה, קולה… כולה. היא לא מבלה במכוני יופי, שערה אפור והיא לא בדיוק הטיפוס שתעבור ניתוחי מתיחת/הרמת/הזרקת/העלמת/הסרת למיניהם.
נאמר לי שהיא ארכיטקטית פעילה ושהיא עובדת לבדה, מביתה – אין לה משרד ואין לה מזכירה. יש לה פלאפון, לקוחות ועבודה. יש לה בעיות של זקנה, (השיניים, הפרקים), בעיות עם האינטרנט ובעיות של גביית שכר טרחה.
היא הולכת מצחיק; באיטיות, בהססנות, בחוסר בטחון של מי שאיבדה את הגמישות ואת השליטה בגופה ובעקבות כך גם בסביבה. יחד עם זאת היא חדת מחשבה, חיונית ומאירת פנים.
היא טיפוס צבעוני, על סף הבוהמי והיא מצחיקה במראה הגאה שלה, שוברת סטריאוטיפים, מפתיעה. מצד אחד ברור, כי היא ממוצא מזרח אירופאי ומן הצד השני היא מזכירה נשים תימניות וחזקות, כמו שושנה דמארי… יש בה משהו צועני.
התיישבה לידי במשרד והביטה על ידיי שהקלידו על המקלדת של מחשבי הנייד.
“את מנגנת בפסנתר?” שאלה.
“ניגנתי פעם”, השבתי בחיוך והשתדלתי להסתיר את מורת רוחי מהזמן שאאלץ להקדיש לה עתה בשל שאלות נוספות שבוודאי תבואנה… היא נראתה במצב רוח תקשורתי במיוחד.
אילוסטרציה.
“איך ידעתי?” – שאלה והזכירה לי את בניי הקטנים.
“לא יודעת” – שיקרתי בכוונה כדי לאפשר לה לאבחן בנימת ניצחון את הקשר בין אופן החזקת היד מעל המקלדת לבין הנגינה בפסנתר.
מכיוון שאף פעם לא הגעתי לרמת נגינה שיכולה לבצע את הואלסים של שופן באופן שישביע את רצונה של מורתי לפסנתר, הגברת פליציה – אני לא מגדירה את עצמי כמי ש”יודעת” לנגן פסנתר.
אבל להבהרה הזו, לא היה מקום באותו הרגע, גם לא להסבר הנסיבות שקטעו את הקריירה המוסיקלית שלי. עם זאת חשתי צביטה בלב כשנזכרתי כיצד נפלתי ביום הולדתי השתיים-עשרה ושברתי את יד ימיני. במקום עוגה קיבלתי צום לקראת ניתוח שממנו התעוררתי עם גבס ולאחר חודשיים מגובסות ועוד שבועות של פיזיותראפיה לא חזרתי לנגינה של ממש ויותר לא הסכמתי לתרגל עוד סולמות מדי יום.
“תני לי לראות את היד שלך” ביקשה.
נתתי.
“עכשיו תני לי גם את יד שמאל” ציוותה.
נתתי.
לאחר מספר שניות שעברו בהתבוננות שלה על כפות ידיי ובהתבוננות שלי על הפרצופים שהיא עשתה בינה לבין עצמה, היא פסקה: “מה שבטוח, זה שאת תמיד נוחתת כמו חתול על הרגליים!”
לא שאני מאמינה בזה, למעשה, אין לי כלל וכלל סבלנות לכל המיסטיקה הזו, אבל… בכל זאת… מה לעזאזל אני אמורה להבין מזה?!
“את רוצה לראות תמונות שציירתי?” שאלה בצורה שלא יכולתי לסרב לה.
“בוודאי שכן!”
היא שלפה מתוך התיק שלה אלבום תמונות קטן ועבה ומסרה אותו בגאווה לידיי.
חתימתה, שלומית, הייתה מצוירת בתחתית כל תמונה… על פי תאריכי התמונות ציינתי בפניה שחלקן צוירו עוד לפני שנולדתי.
“זאת המושבה לפני ששיפצו אותה… וזה כאן גן העצמאות… זה חוף הים וזה זוג עם תינוק קטן… זה בהשראת מאטיס, אני מאוד אוהבת אותו… וזה בצבעי פסטל… וזו קומפוזיציה… את אוהבת? זה בסגנון סיני…”
אילוסטרציה.
רוב התמונות תיעדו את תל-אביב של שנות השישים מהמאה הקודמת. סיימתי להתבונן בכל התמונות והחזרתי אליה את האוצר הפרטי והשמור שלה.
“מאוד יפות התמונות” אמרתי.
“כן!? את אוהבת את הציורים שלי?” שאלה כמוצאת שלל רב.
משהו בשאלתה שידר מצוקה ולפתע לא ידעתי מה ואיך להשיב.
“כן, התמונות מאוד יפות, אני אוהבת ציורים בצבעי מים… העדינות שלהם… ”
“איזה תמונה את הכי אוהבת?” שאלה בקוצר רוח.
לפתע ראיתי לפניי סוחרת ממולחת ומניפולטיבית. לא אהבתי את מה שעתיד להתרחש. לא כופים עליי קנייה ולא מכניסים אותי למצבים לא נעימים שכאלה!
“את כולן אני אוהבת”.
“אין אחת מיוחדת?” שאלה באכזבה גלויה.
“לא, הן כולן מקסימות”.
ראיתי את העיניים שלה כבות.
היא הכניסה את האלבום לתיק, קמה, חייכה אליי ואמרה לי: “שיהיה לך כל טוב” ויצאה.
* * *
מאוחר יותר נזכרתי בה, בציוריותה ובציוריה. בעצם, דווקא כן היה שם ציור אחד שאהבתי במיוחד, ציור של שפת הים והחוף עם הרבה מאוד אנשים מסביב. ציור שמח ותמים בגוונים בהירים ואופטימיים.
אשיג את מספר הטלפון שלה ואתקשר אליה, עוד היום, כדי להגיד לה זאת… מגיע לה לדעת, כי היא יצרה וכי היא עדיין אישה שיוצרת.
בעצם… אקנה אותו ממנה ואשמח את לבבה.
_________
הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי tal-tales
Add Comment