הלהקה הוציאה את מה שחששתי ממנו יותר מכל – אלבום “אנחנו עוד כאן” זוועתי, שבא רק לציין שוב נוכחות עקב שמועות על פירוק צפוי, כנראה. אז מה הלאה? מכאן אני חושב שהלהקה יכולה רק לעלות ואולי לנסות לשקם את ההריסות ע”י אלבום בסגנון הימים הטובים…
MetallicaBand_180k-n_01.jpg
אי שם לפני שנים רבות, כשהתוודעתי לראשונה לחומר הישן של מטאליקה, הדיסקים (הצרובים, נו, מה חשבתם) שלהם פשוט לא ראו את האור שמחוץ למגש הדיסקים במערכת. האלבום הראשון היה מעט ילדותי ולא בשל מבחינת מילים (“We’re never gonna stop, we’re Metallica”) ולחנים אך נותן בראש מבחינת נגינה, אך שאר האלבומים פשוט כבשו את מקומם הראוי בין כל הקלאסיקות המוכרות של הרוק והמטאל.
די לציין קלאסיקות ישנות כמו Ride the lightning או One, כמו גם Master of puppets הנצחי, כדי להזכיר למעריצים את תקופת שנות ה-80 המדהימה של הלהקה, שבה היא הוציאה 4 אלבומי אולפן (לא כולל אוספי-קאברים ושטויות מסחריות אחרות) משובחים ופרצה בסערה לעולם המטאל.
מחבורת ילדים מתלהבים בני 19 עם סרטי-שיער וגיטרות בצורת כוכב-ים, הפכה הלהקה למעצמת ת’ראש-מטאל אמריקאית ובהמשך גם עולמית, עם הופעות שפיצצו אצטדיונים וקהל מעריצים עולמי שחיכה להם בכל מקום רק כדי לקבל מכות מהמאבטחים שבקרבת הבמה.
אחרי תקופת הנעורים הזועמת וההתבגרות של הלהקה במשך שנות ה-80, שהניבה להיטים שלא יישכחו אך גם כללה את אובדן הבסיסט Cliff Burton בתאונת דרכים מיותרת בשוודיה, באו שנות ה-90 הלא פחות טובות מבחינה מוזיקלית, אם כי הן גררו שינוי בסגנון המוזיקלי והגישה של הלהקה.
MetallicaBand_t180k-n_02.jpg
לא עוד ילדים קטנים נותנים בראש עם שיער-קש, אלא רוקרים מתבגרים ש”עברו” ל-Heavy-metal, עם בלדות כובשות כמו Nothing else matters או The unforgiven המצוינים מה”אלבום השחור”, כפי שהוא מכונה ע”י המעריצים ועם גישה מהורהרת יותר ושירים איטיים יותר אך לא פחות כבדים ועם מסרים עמוקים יותר.
יש האומרים שזו נקודת המפנה של הלהקה, או אם להגזים – תחילת הסוף. אמנם האלבומים שיצאו בשנות ה-90 הצליחו די טוב מבחינה מסחרית על אף שינוי הסגנון והרגיעה היחסית והרמה המוזיקלית והאיכותית נשמרה על-אף שינוי הסגנון, אך קהל המעריצים השתנה בהתאם, פשוט, כי היו כאלה שלא היו מוכנים לקבל את העובדה שהלהקה שהכי אהבו החליטו פתאום שתקופת הניטים, מעילי העור והשיער עד הברכיים עברה והם עברו למטאל יותר רציני, פחות מהיר ופחות אגרסיבי, אך עדיין משובח.
בנוסף, החלה מגמה מסוימת של כניסה למיינסטרים מבחינת הלהקה. הן התכנים והן המוזיקה נעשו פחות מחוספסים ופחות “מסוכנים” לשידור ב-MTV, מה שגרם להפצצה מסיבית של שירי הלהקה הפחות כבדים ויותר קליטים והגברת המודעות ללהקה ולחומר החדש שלה בקרב הנוער של אמצע וסוף שנות ה-90 בכל העולם.
בנוסף, פריחת הרוק והמטאל על כל ז’אנריהם (יש מילה יותר טובה?!) החדשים בסוף שנות ה-90 דחפו את הלהקה לעבר סדרת צעדים שנתפסו כהתמסחרות מוחלטת, כשהשיא היה הופעה משותפת עם התזמורת הסימפונית של לוס-אנג’לס שכללה את מיטב השירים של הלהקה (שניגנה, אגב, יחד עם כ-100 נגנים(!) עיבודים קלאסיים שונים לשירים מוכרים וידועים).
מעריצים רבים ראו בכך בגידה מוחלטת בכל מה שייצגה הלהקה מאז הקמתה, או במילה אחת – “נמושות”. להקה שמבחינתם התחילה כלהקת מוסך חתרנית עם מסרים של “דפוק ת’ראש, שתה כמה שיותר” הפכה פתאום לחבורת בני 40 מזדקנת ורגועה יותר, שהתאמצה למרות הכול לשמור על חזות קשוחה והופעות ברמה של פעם (מה שלא הלך כמובן) – וזה כבר לא התאים להם כ”כ.
MetallicaBand_t180k-n_01.jpg
מנגד, הלהקות איתן “צמחה” מטאליקה יחד (ולעיתים הוזכרה באותה נשימה, כמו Pantera האגדית ודומותיה) שמרו על אחידות סגנונית ו”מטאלית”, בעוד מטאליקה סופגת ביקורת על הפיכתה ללהקת חולצות-קרועות של מתבגרים פוזרים בערבי מטאל.
שיא ההתבזות של הלהקה, לכל הדעות המוזיקליות הנחשבות וגם לטעמי האישי, הוא האלבום משנת 2003 שנקרא St.Anger. לאחר שקט תעשייתי של 6 שנים מאלבום האולפן שקדם לו, Reload, ו-5 שנים לאחר אלבום הקאברים (המצוין, לדעתי) Garage Inc. שהוא מחווה לכל הלהקות שהשפיעו על הלהקה מאז הקמתה, ציפו המעריצים לאלבום להיט של הלהקה שיחזיר אותה בסערה לסצנה ההולכת ומזדקנת של בני-דורם. מה שקיבלו המעריצים במקום ובתוכם אני, הוא אלבום זוועתי להחריד, עם שירים בעלי לחן לא ברור ומוזיקה גרועה למדי בכל קנה מידה.
גם הבסיסט החדש שהחליף את Jason Newsted שבילה עשור וקצת עם הלהקה לא תרם הרבה והאלבום הפך לכישלון מוזיקלי מהדהד, מה גם שלא היה בו אף לא סולו אחד! – סימן ההיכר של הלהקה, הסולואים המהירים או האיטיים וקורעי הלב של Kirk Hammet הוחלפן בנגינה שבלונית ומשעממת בסגנון ניו-מטאל ודומיו והתופים של Lars נשמעים כמו הסירים שאמא מוציאה בפסח מהארון, כשרק הקול של James Hetfield מזכיר לנו זאת הלהקה שאהבנו אי שם בעבר הרחוק…
בקיצור; הלהקה הוציאה את מה שחששתי ממנו יותר מכל – אלבום “אנחנו עוד כאן” זוועתי, שבא רק לציין שוב נוכחות עקב שמועות על פירוק צפוי, כנראה.
אז מה הלאה? מכאן אני חושב שהלהקה יכולה רק לעלות, ואולי לנסות לשקם את ההריסות ע”י אלבום בסגנון הימים הטובים, עם סולואים מטורפים וומוזיקה איכותית כמו שרק הם ידעו לעשות. עד האלבום הבא, כמו שזה נראה, יש בשקט 4-5 שנים – אז אם לא נמות עד אז, (או גרוע מזה, אם מטאליקה לא תתפגר עד אז), נקווה שישי למה לחכות.
__________
* הכותב הראל משה, נמנה עם צוות אתר פשוט – מגזין פשוט ולעניין, ממנו הובא באדיבות המאמר.
Add Comment