לאחר מאה שנות ציונות עדיין לא למדו מנהיגנו, שטרור לא מוחקים באמצעות חיסול ממוקד והריסת מנהרות ותשתיות. טרור מחסלים אך ורק על-ידי חינוך.
Kobi Levi_t180k-n_01_05.jpg
ממשלת ישראל ממש יצאה מגדרותיה לשדרותיה ושם אף אחד לא ממש התרגש מהוולוואים של השרים ומהאבטחה. הרי מה רוצה בן אדם? קצת שקט ושטילים לא יפלו לו על הראש…
ממשלת ישראל יצאה השבוע מגדרותיה אל שדרותיה. כן, העיירה שדרות, זאת שמופיעה על המפה רק בימי בחירות ובחודשים האחרונים היא לא יותר מאשר שק האגרוף הלאומי של טילי הקאסם.
ושדרות, בלשון המעטה, לא כל-כך סימפטה את מחוות שרי הממשלה המזוייפת משהו, שהתיישבה לה על פצעי העיר המדממת.
עם יד על הלב, אקט ההזדהות הזה הוא ציני למדי. האמת, שהוא גם מגיע מאוחר מדי, אחרי ששדרות קיבלה צביון של עיר רפאים, תושבים רבים העדיפו להמלט מאימת המוות, והנותרים הפכו לצל של עצמם.
government Israel_t180k-n_28-1-05_01.jpg
איוושת נגיסת הבורקסים של אולמרט ונתניהו, פרס ולבנת, המיצמוץ הקריר של אריק והפוזה הביטחונית של מופז, לא הוסיפו לביטחון העצמי ולשמחת החיים של תושבי שדרות. יתכן, כי בחלומותיהם הורודים היו מוכנים תושבי שדרות להתחלף עם תושבי גוש קטיף. אומנם, עם המון סבל והשפלה, אך לפחות הם ייצאו עם כמה גרושים ביד. ואולי, גם עם שביבי תקווה בנפש. אלא, שבמצב הנוכחי נגזר עליהם להשאר במקום, בפתח לועו של זעם הטרור הפלשתינאי.
השדרותניקים, צריך לומר, הם במידה מסויימת החומה האנושית שלנו. בלעדיהם, ועם קצת יותר תחכום בצד השני, הטילים יכלו היו להגיע עד לחוות השקמים. ואז, אם חס וחלילה זה היה קורה, תארו לעצמכם, איזו סערה היתה מתרחשת עלינו: פרות יכלו להיפגע…
נרות נשמה
sderot boy lighter_180k-n_28-1-05_01.jpg
קשה להשתחרר מהתחושה, שממשלת ישראל מתייחסת לשדרותניקים כאל נרות נשמה. מעבר להיבט הביטחוני זקוקה שדרות בימים אלה לזריקות עידוד להגבהת המורל, להשקעות בחינוך בחברה וברווחה ושיפור משמעותי בנושא מציאת עבודה. ואולי בגלל זה ראש העירייה-עיירה הזו, אלי מויאל, ממש לא חייך מדושן עונג אל מול פניהם המדושנות של השרים שקפצו לביקור. הוא צריך תכל’ס, לא ב”כאילו”.
הואקום מתמלא
חיוך מריר מבצבץ בין שפתיי למקרא הכותרת: “כוחות הביטחון חיסלו את “ליבת התשתית” של החמאס בשכם”. קודם כל, ליבה זה מינוח שמגיע ממשרד החינוך ואשר נועד לחסל (ח”ו) את אופיו התורני של החינוך התורני. בינתיים, בואו נעזוב את זה בצד…
כאשר צה”ל, מתרברב, כי “ליבת התשתית” חוסלה, אני מתחיל לדאוג בגלל ניסיון העבר: הואקום, שנוצר מתמלא מהר מאוד. נכון, הבכירים מתו, אבל הזוטרים תופסים מהר מאוד מקום של כבוד בצמרת הטרור. ועכשיו, לך תחסל את הליבה הבאה…
ולמה זה עצוב, כי לאחר מאה שנות ציונות עדיין לא למדו מנהיגנו, שטרור לא מוחקים באמצעות חיסול ממוקד והריסת מנהרות ותשתיות. טרור מחסלים אך ורק על-ידי חינוך. אם תצליח ישראל לשכנע את אבו-מאזן לחנך דור חדש של ילדים ללא שנאה שורשית, מגיל הגן ועד אוניברסיטת ביר-זיית, ישנו סיכוי לא רע שבעוד עשרים שנה יהיה עם מי לדבר.
להגר לרוסיה
geriatrics_100k-n_28-1-05_01.jpg
קנאה עמוקה אוחזת בי למראה רבבות הפנסיונרים יוצאי חבר העמים הרוסי. למה? ככה! ממשלת רוסיה בראשות שרון (סליחה, בראשות פוטין) החליטה לקצץ את הפנסיות של ותיקי המדינה, אלה שהקימו אותה במשך שנות דור. השיקולים התקציביים ברוסיה, כידוע, לא ממש מתחשבים באלה שנגמר להם הסוס. כך הממשלה הרוסית.
אלא, שהפנסיונרים הרוסיים קרוצים מחומר אחר: הם לא התביישו לקום ולומר, להפגין ולמחות כנגד הממשלה הרוסית. נכון לעכשיו, כך נראה, זה כנראה יעזור.
ואילו כאן, אצלנו בבית, רק לאחרונה, קיצצו עוד קיצוץ כואב בקצבאות הילדים, הנכים והקשישים. כאן, כך נדמה, כולם מסתגלים למצב. הקשישים מהדקים חגורה, חוסכים במזון ובתרופות ובוכים על ערוב ימיהם. הסיכוי שנראה אותם משביתים צמתים, חוסמים תנועה ועולים על הכנסת, כמעט ואפסי.
כנראה, שלעת זקנה עדיף כבר להגר לרוסיה ולחיות שם – שם יודעים לפחות להקשיב לעם.
הפקיד
Mahmoud Abbas_100k-n_02.jpg
לא יודע למה, אבל אבו-מאזן, מזכיר לי פקיד בנק אפור, בסניף נידח. במקרה הטוב הוא דומה לבעל המכולת השכונתית החביב, שמחלק סוכריות ואגוזים למי שאין להם שיניים. באיזשהו מקום התחושה שהוא נוטע מטעה: מצד אחד שביב של תקווה כמוסה, של אמון הדדי ושל יהיה טוב, מצד שני הכל נעשה בעל-פה, בעיקר מול ארגוני הטרור.
הכל שברירי ולא צפוי, עדין ומעודן ורק לדבר אחד לנו לייחל: שמאחורי החליפה המשובחת לא מסתתרת הכפיה הצבעונית של יאסר עראפת.
דברי חכמים
“כאשר מכה אב את בנו, לא יכהו על שובבות העבר, אלא כדי להצילו מן העתיד”. הגר”א.
Add Comment