6 משואות יועלו ויודלקו כמדי שנה מחר בערב (יום שני, כ”ז בניסן, תש”פ, ה-20 באפריל 2020), ב’יום הזיכרון לשואה ולגבורה’ המוקדש להתייחדות עם זכר השואה לזכרם של ששה מיליון היהודים, שנספו לאחר שהנאצים ועוזריהם המיטו אסון נורא מכל על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה והמרד בימים ההם.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר‘.
הדלקת המשואות תיערך השנה ללא נוכחות הניצולים, אך סרטוני מדליקי המשואות וסיפורם ישודרו כבכל שנה במהלך הטקס. העצרת, תשודר בערוצי הטלוויזיה, הרדיו והאינטרנט בישראל וכן באתר האינטרנט ובדף הפייסבוק של יד ושם.
ב”יד ושם” מזמינים אתכם לבקר בתת-אתר מקיף שהושק באתר יד ושם הכולל גלריית תמונות, קטעי וידאו של מדליקי המשואות, חומרי לימוד, תערוכות מקוונות ומידע בנושא השנתי: הצלה בידי יהודים – סולידריות בעולם מתפרק.
ביום אבל לאומי במדינת ישראל, הפעם בצל ‘מגיפת הקורונה‘ מובאים כאן סיפורם האישי המרתק והאנושי של השורדים האמתיים; חיים ארביב, אביבה בלום וקס, זוהר ארנון, יהודה בייליס, לאה מרים ראובני, אברהם כרמי, שנבחרו למדליקי המשוּאות.
מתוך להבותיהם, של ששת המשואות מרצדים, עולים ובאים שישה סיפורי הישרדות אמיצה מתוך 6 מליון סיפורים של נספים המשקף השנה את הנושא המרכזי; ‘הצלה בידי יהודים בשואה – סולידריות בעולם מתפרק’ בו בוחר מוסד ’יד ושם’ ל’יום הזיכרון לשואה ולגבורה‘. אלה מדליקי משואות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לשנת תש”פ;
█ חיים ארביב
חיים ארביב, נולד ב-1934 בעיר בנגאזי בלוּב, שהייתה אז תחת שלטון איטליה. הוא בן זקונים למשפחה מסורתית בת 9 נפשות, שהתגוררה בשכונה מעורבת של ערבים ושל יהודים ואיטלקים.
בשלהי שנת 1940, כבשו הבריטים את לוּב, מידי האיטלקים, אבל בשנת 1941, כבשה גרמניה את האזור והחזירה את השלטון לאיטלקים. בעת הקרבות, היו חיים ואמו נמלטים ברגל מהעיר ומחפשים מחסה מפני ההפצצות.
לאחר חידוש השלטון האיטלקי, הורע היחס ליהודים, משום שהשלטונות והאיטלקים המקומיים, ראו בהם משתפי פעולה עם האויב. יהודים בעיר בנגאזי, נעצרו, נאסר עליהם לעסוק במסחר ורכוש יהודי רב הוחרם.
בשנת 1942, גורשו חיים ובני משפחתו ל‘מחנה הריכוז ג’אדו’ (ערבית: جادو, איטלקית: Giado) מרחק של 1,200 קילומטרים מהעיר בנגאזי.
לפני שנלקחו מביתם, הספיקו הוריו של חיים להחביא מטבעות זהב בתוך כיכרות לחם, בדפנות של המזוודות ובחגורות, בתקווה שאלה יסייעו למשפחה לשרוד.
במחנה, כל משפחה קיבלה שטח קטן בצריף ורק מחיצות סדינים הפרידו בין משפחה למשפחה. המזון, היה מועט וכלל בעיקר לחם מעופש.
בני משפחת ארביב, שרדו בזכות אחיו הבכור ואחותו הגדולה של חיים, שהשתמשו במטבעות הזהב המוברחים, כדי לקנות לחם מן הבדואים בסביבה.
המסחר הזה, היה למעשה כרוּך בסיכון רב, כי לעתים היו השומרים, יורים במי שהתקרב לגדרות המחנה. מי שניסה לברוח נוּרה למוות.
מאות מהיהודים במחנה ג’אדו, גוועו ברעב ובמחלות. עם הנִֹספים נמנתה אחיינית של חיים, שנולדה במחנה ומתה ברעב. בסוף שנת 1942, שמע חיים, כי עומדים לרצוח את הגברים היהודים הכלוּאים במחנה.
חיים, רץ אל המקום שבו רוכזו האסירים, וכאשר מצא את אביו, נצמד אליו כשהוא מתייפח בבכי. לבסוף בוּטלה ההוצאה להורג.
עם השחרור בידי הבריטים בתחילת 1943, שבו בני המשפחה לבנגאזי ובנו מחדש את ביתם שנהרס בהפצצות. חיילי הבריגדה הקימו בבנגאזי בית ספר עברי שבו למד חיים. זיקתו לארץ ישראל התחזקה.
בסוף שנת 1947, כאשר החריף המאבק בין יהודים לערבים בארץ ישראל, החלו התנכלויות ליהודים בלוב. סבו של חיים (וסבו של כותב שורות אלו מצד אימו רחל נעים, זצל) נרצח בידי פורעים.
בית המשפחה הותקף, אך שכן ערבי, ירה באקדח, כדי להבריח את הפורעים ולקח את משפחתו של חיים אל ביתו עד שהרוחות נרגעו. בשנת 1949, נסעו חיים ומשפחתו לעיר טריפולי והפליגו ממנה לארץ ישראל.
בזכות שליטתו בשפה ערבית שירת חיים בחיל המודיעין בתפקידי איסוף, מחקר וחקירת שבויים.
חיים ארביב, היה כתב בעיתון “במחנה” וכשנסע לקהיר עם פמלייתו של ראש הממשלה מנחם בגין לסקר את שיחות השלום עם מצרים הצליח להשיג ראיון בלעדי עם הרמטכל המצרי.
כיום הוא מלמד שחמט בהתנדבות בגני ילדים ובמועדוני קשישים. לחיים בן, בת וחמישה נכדים.
█ זוהר ארנון
זוהר ארנון, נולד ב-1928 בעיר קישוורדה בהונגריה, הוא האמצעי מבין חמשת ילדיהם של בינה ואהרון. הוא למד בחדר ובגיל עשר, הצטרף לתנועת שומר הצעיר והיה לציוני. בגיל 15, עבר לבודפשט, כדי ללמוד מקצוע.
ב-19 במרס 1944, נכנסו הנאצים לעיר בודפשט. ביוני, עבר זוהר להתגורר עם חבר בבית מסומן שהוקצה ליהודים. בזכות המראה ה”ארי” שלו, הוא התהלך ברחובות ללא סימן מגן הדוד על בגדיו, אבל כאשר חיפש עבודה, נדחה בכל פעם כשהתגלה מוצאו.
יום אחד הגיע זוהר למשרדי הקהילה היהודית בבודפשט, כדי לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתו שנותרו בקישוורדה. הוא פגש שם את אפרים (אפרא) טייכמן (אגמון), המדריך שלו מן “השומר הצעיר“.
טייכמן, סיפר לו שהיה בקישוורדה והציע לצעירים לברוח, אך אלה סירבו, כי סברו שהעונש על בריחה הוא רצח כל בני המשפחה. הוא שאל את זוהר אם הוא מוכן לצאת למסע שיסתיים בארץ ישראל, וכאשר זוהר, השיב בחיוב, נתן לו טייכמן, סכום של כסף בדולרים והורה לו לחכות לו למחרת בערב מול תחנת הרכבת.
זוהר, הגיע למקום בשעה היעודה, אך לא ראה את טייכמן. פתאום ניגש אליו קצין במשטרת הרכבת ההונגרית. זוהר, נרתע. הקצין אחז בו ושאל; “אתה לא מזהה אותי? אני אפרא“.
טייכמן, היה חבר ב’מחתרת תנועות הנוער הציוניות’ בבודפשט. אנשי המחתרת, ציידו צעירים יהודים במסמכים מזויפים והבריחו אותם לרומניה ובכך הצילו את חייהם של אלפי יהודים.
טייכמן, הורה לזוהר לקנות כרטיס רכבת לנאג’וואראד, אוֹרַאדְיָה, עיר ברומניה במחוז ביהור שבטרנסילבניה) הסמוכה לגבול רומניה, ונתן לו מסמכי זיהוי מזויפים. המסמכים, זויפו בבית מלאכה של המחתרת.
בעת הנסיעה לנאג’וואראד, עלו לרכבת שני ז’נדרמים. כאשר ניגשו אל זוהר, הוא העמיד פני סובל מכאבי בטן והז’נדרמים, הרשו לו לגשת אל השירותים.
עם צאתו מהשירותים הוא לבש מדים של ארגון נוער הונגרי וזכר היטב את פרטי זהותו החדשה. הז’נדרמים, חקרו אותו, אך הסתפקו בכך ולא לקחו אותו למעצר.
בנאג’וואראד, נפגש זוהר עם משה אלפן, פעיל ברשת ההברחה. רק אז התברר לזוהר שברכבת היו עוד תשעה נערים יהודים שנמלטו מן הנאצים.
אלפן, הורה לעשרה להתפזר בעיר בזוגות, כדי שלא לעורר חשד ולשוב בערב. זוהר וצעיר יהודי נוסף הסתובבו בעיר יחדיו. בערב, כששבו השניים אל מקום המפגש, הצמיד להם אלפן מבריח.
זה העביר אותם לאישה זקנה, שהסתירה אותם באורווה. למחרת בערב, החל המסע של השניים לרומניה. הם הלכו כל הלילה ועם שחר גנבו את הגבול.
זוהר, יצא מרומניה, עבר בבולגריה, יוון, טורקיה, סוריה ולבנון, ובינואר 1945, הגיע לארץ ישראל. הוריו ושתיים מאחיותיו נרצחו בשואה.
זוהר לחם במלחמת העצמאות ולימים היה יערן, מפיק ובמאי. לזוהר ולרעייתו אהובה, שתי בנות.
█ יהודה בייליס
יהודה בייליס, נולד ב-1927 בעיר קובנה בליטא, הצעיר בשלושת בניהם של אליעזר וחנה. ב-1941, כאשר הגרמנים כבשו את ליטא, שהה יהודה בעיירת הנופש פלנגה (Palanga) שליד הים הבלטי, הוא נכלא עם עוד נערים יהודים בבית כנסת, שם התעללו בהם שוביהם.
באוקטובר, שוּלחו יהודה והנערים האחרים אל גטו קובנה. לאחר ימים מעטים נלקח יהודה עם הוריו ועם עוד אלפים מתושבי הגטו אל מצודת הפורט התשיעי, אתר הרצח ההמוני של יהודי קובנה.
בהיותו בפורט נדחף יהודה עם עוד יהודים ובהם הוריו אל שפתו של בור. יהודה, שמע יריות. היהודים לידו נפלו אל תוך הבור והפילו גם אותו.
יהודה איבד את הכרתו. כשהתעורר מצא את עצמו בתחתית הבור. הגופות מעליו היו רבות כל כך שהוא לא ראה את אור היום.
הוא פילס את דרכו החוצה בין הגופות ונמלט מהפורט. במהלך הבריחה הוא הגיע לבית כפר וביקש עזרה. דיירי הבית טיפלו בפצעיו, האכילו אותו ונתנו לו בגדים, אך ביקשו שלא יספר שעזרו לו, מחשש לחייהם.
בשובו לגטו סיפר יהודה על קורותיו, אך שומעיו לא האמינו לו. יום אחד, כאשר עבד מחוץ לגטו, נאמר ליהודה שיש אקציה בגטו. הוא נמלט מהעבודה, וניגש לכתובת שמסר לו דודו.
עם בואו למקום התברר לו שזוהי מסעדה. בעלת המסעדה העניקה ליהודה מסתור, וסייעה לו לאמץ זהות בדויה. במסעדה הכיר יהודה צעירה בשם גניה פרמנסקאיטה, וזו הסתירה אותו שנה וחצי בבית משפחתה בכפר.
בסוף 1943, הגבירו הגרמנים את החיפוש אחר יהודים מסתתרים ויהודה נענה לבקשה של אחיו ושב לגטו. במרס 1944, נערכה בגטו אקציה נוספת, שבמהלכה נחטפו מאות ילדים ונרצחו.
הורים מעטים הצליחו להסתיר את ילדיהם, ועם סיום האקציה ביקשו אנשי היודנראט להבריח את הילדים האלה אל מקומות מסתור מחוץ לגטו.
אנשי היודנראט ידעו על ידידותו של יהודה עם כומר בשם יוקובאוסקיס, וביקשו שיגייס את הכומר למבצע הברחת הילדים.
יהודה הסתנן אל מחוץ לגטו והגיע אל הכומר. זה הסכים להירתם למבצע ההברחה וההסתרה של הילדים.
בכל פעם מסרו אנשי היודנראט ליהודה שק ובו ילד מורדם, וציידו אותו בכסף וסיגריות, שוחד לשומרים. הוא היה יוצא מהגטו עם השק, משחד את שומרי האס.אס ומגיע למקום המפגש עם הנזירות ששלח יוקובאוסקיס ואשר לקחו את הילד למקום מסתור.
יהודה הבריח כך 22 ילדים מהגטו. לימים הוכרו יוקובאוסקיס ופרמנסקאיטה – חסידי אומות העולם.
עם חיסול גטו קובנה בקיץ 1944, שולחו יהודה ואחיו יוסף לדכאו, ועבדו במחנות לנדסברג וקאופרינג. יוסף נפטר, ויהודה נותר יחיד מכל משפחתו.
ב-1946, עלה יהודה לארץ ישראל באוניית מעפילים. הוא התגייס לצהל ולחם במלחמת העצמאות. יהודה, היה איש עדות. לו ולרעייתו אהובה שתי בנות, ארבעה נכדים וחמישה נינים.
█ אביבה בלום וקס
אביבה בלום וקס נולדה בוורשה בשנת 1932 לאברהם (אברשה) ו-לוּבה בלום. אברשה היה מראשי הבּוּנד ולוּבה הייתה אחות במקצועה וסגנית מנהלת בית ספר לאחיות.
אביבה ואחיה הקטן אולק, הושפעו בחינוכם מעוזרת הבית הנוצרייה של המשפחה והפולנית הטובה שדיברו והכרתם את הטקסים הנוצריים, סייעו להם להתחזות לנוצרים בתקופת המלחמה.
במהלך הפלישה הגרמנית בספטמבר 1939, נפגע בית המשפחה בהפצצות ועלה באש. אביבה, אמה ואחיה נמלטו מהבניין הבוער ורצו עד שהגיעו אל ביתה של קרובת משפחה.
האב אברהם, לא היה בבית בעת ההפצצה ורק לאחר מספר ימים מצא את משפחתו. לובה וילדיה עברו להתגורר בדירת השירות של האם בבית הספר לאחיות.
עם הקמת גטו ורשה באוקטובר 1940, השיגה לוּבה בניין בגטו עבור בית הספר לאחיות. מזמן לזמן השתתפו אביבה ו-אולק בפעילויות של בית היתומים של יאנוש קורצ’אק, אבל אביבה נזהרה מללכת ברחוב, שכן הגרמנים, ירו באנשים באופן אקראי וללא סיבה.
במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942, גירשו אנשי שירות הסדר היהודי את כל השוהים בבית הספר לאחיות. אביבה ואולק הוצעדו עם האחיות אל האוּמְשְלַגְפְּלָץ כיכר השילוחים למחנות השמדה שהייתה כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי, בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו, אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר ורשה עד לסוף מלחמת העולם השנייה.
לובה לא הייתה בבית הספר בעת הגירוש, וכאשר נודע לה עליו היא מיהרה לאומשלגפלץ והצליחה לשכנע את הגרמנים שהאחיות נחוצות לטיפול במגיפות שפרצו בגטו.
הגרמנים שחררו את האחיות ולובה הבריחה גם את ילדיה באמצעות החבאתם ברכב להובלת גוויות שיצא מהכיכר.
האקציה,(גרמנית; “Aktion“) היא סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, כגון; הגטאות, לשם איסוף ושילוח כפויים ממקומות הימצאם – מגוריהם הקבועים – אל מחנות ריכוז והשמדה.
בינואר 1943, נכנסו הגרמנים במבצע אקציה, אל בית החולים ברחוב גנשה 33. הם עברו מחדר לחדר וירו במאות חולים, רופאים ואחיות. דקות אחדות לפני הטבח הודיעו פעילי מחתרת ללובה על הפעולה והיא הצליחה להסתיר במרתף כמה מהאחיות והחולים וכן את שני ילדיה.
לאחר האקציה, החליטה לובה להבריח את שני ילדיה מן הגטו. ראשית עלה בידיה להבריח את אולק. לאחר מספר שבועות, יצאה אביבה מן הגטו כשהיא מוסתרת בתוך קבוצה של יהודים שעבדו מחוץ לגטו.
היא הגיעה אל אורליה בורקובסקה, כובסת ענייה ובודדה וזו מצאה משפחה שהסתירה אותה במשך חודשיים בקירוב. לאחר שמלשין, הסגיר את מקום המסתור, הועברה אביבה בין דירות מסתור אחדות במשך כמה חודשים.
גם לובה הצליחה להימלט מהגטו כשהיא מתחזה לפולנייה. היא הגיעה אל מקום המסתור של אביבה וסיפרה, לה כי אביה אברשה השתתף ב’מרד גטו ורשה‘ וכי נתפס בידי הגסטפו ונרצח.
לובה, יצאה מוורשה, ולקחה עמה את אביבה. בעזרת מסמכים מזויפים שהציגו אותה כאלמנת קצין פולני, קיבלה לובה עבודה באחוזה פולנית. באביב 1944, תקפו פרטיזנים פולנים את האחוזה, הרגו את הבעלים ושרפו את האחוזה.
לובה ואביבה, ברחו לוורשה ושם שרדו בזהות פולנית עד השחרור. אולק שרד אף הוא בזהות בדויה אצל בני משפחתה של בורקובסקה. לאחר השחרור הצטרפה אביבה לקבוצה של השומר הצעיר וב-1950, עלתה לישראל. לאביבה בת, ארבעה נכדים ועשרה נינים.
█ אברהם כרמי;
אברהם כרמי, נולד ב-1928 בעיירה קששוביצה (Krzeszowic) עיר בפולין, בן יחיד להוריו בצלאל ולאה. עם פלישת הגרמנים ברחה המשפחה לוורשה וגרה אצל משה פוזנר, דודו של אברהם שהיה מנהל בית הקברות היהודי. ביתו של הדוד נהרס בהפצצות, והוא שיכן את משפחתו ומשפחות נוספות בבניין בבית הקברות.
אברהם התרגל לחיים בבית הקברות, במקום שבו נערכו 40-30 לוויות ביום. הוא רכש השכלה יהודית לצד השכלה כללית, ואת בר המצווה שלו ציין בבית הכנסת בבית הקברות, בסעודת סלק ותפוחי אדמה שהכינה אמו.
אמו עבדה בבניית חומות הגטו, ואברהם עזר לה בעבודתה, על מנת לעמוד בהספק הנדרש לשם קבלת כרטיס מזון.
במהלך ההאקציה, הגדולה בקיץ 1942, הגיעו הגרמנים לחפש יהודים בבית הקברות. דיירי המקום, מיהרו להסתתר בבוּנקר, אבל אברהם ואמו, לא הספיקו להגיע אל מקום המסתור ונלקחו עם כל עובדי בית הקברות לאומשלגפלץ, כיכר האיסוף לקראת השילוחים להשמדה.
במהלך החיפוש שערכו בבית הקברות, גילו הגרמנים את הבונקר, שבו הסתתרו גם בנו של משה פוזנר ובני משפחתו, וירו במסתתרים למוות.
באוּמְשְלַגְפְּלָץ, הותר למשה גלבקרון, שומר בבית הקברות, לעזוב את הכיכר. עם צאתו מהמקום הוא לקח עמו את לאה, שהעמידה פנים שהיא אשתו, ואילו את אברהם הוציא כשהוא מוסתר בתרמיל גב.
אביו של אברהם שולח לטרבלינקה ונרצח. עם שובם לבית הקברות קברו משה גלבקרון ולאה את בני המשפחה שנרצחו באקציה. במרד גטו ורשה באביב 1943, הסתתרו אברהם ואמו בבונקר, אבל הגרמנים, גילו את המקום ולקחו את כל המסתתרים בו אל אומשלגפלץ.
אברהם, אמו ודודו משה פוזנר שולחו למיידנק. במחנה מיידנק הופרדה האם מאברהם ונרצחה ואילו אברהם ודודו הובאו למחנה שבויים בבודזין, שם עבדו בבית חרושת למטוסים. משה שמר על אברהם, נתן לו ממזונו, החזיק את ידו בלילות והפיח בו תקווה.
אברהם ומשה שוּלחו למחנה עבודת כפייה בראדום. משם הם הוצעדו אל טומשוב מזובייצקי, ומשם הוסעו לבירקנאו. בסלקציה אמר משה לאברהם לעמוד זקוף ולצבוט את לחייו, כדי שייראה בריא וכשיר לעבודה.
מבירקנאו הועברו יחד בין מחנות עבודה שונים. משה, שסוכך על אברהם והציל אותו לאורך כל הדרך, נפטר יומיים לפני השחרור מתשישות ומחלות.
בספטמבר 1945, עלה אברהם לארץ ישראל. במלחמת העצמאות הוא נמנה עם מגיני גוש עציון ונפל בשבי הירדני. לאחר שחרורו עבד אברהם בבית הספר החקלאי במקווה ישראל והיה מפקח במשרד החינוך. הוא היה איש עדוּת וליווה כמאה קבוצות בנסיעותיהן למחנות בפולין.
לאברהם ולרבקה, שורדת ברגן-בלזן, שלושה ילדים, תשעה נכדים ו-23 נינים.
█ לאה מרים ראובני
לאה מרים ראובני, נולדה ב-1926 בעיר אירשבה (ביידיש: אורשיווא) שבצ’כוסלובקיה לאליהו ואלנה, בת בכורה למשפחה מסורתית בת תשע נפשות. בשנת 1929, היגרה המשפחה לעיר אנטוורפן בבלגיה. במאי 1940, כאשר הגרמנים הפציצו את אנטוורפן, נמלטה המשפחה מהעיר.
במהלך הבריחה נותק הקשר בין אמה של לאה ושניים מילדיה לבין בני המשפחה האחרים. במשך שמונה חודשים טיפלה לאה באחיה ובמשק הבית ותפקדה כאם המשפחה.
כאשר נודע ללאה, כי אמה והילדים האבודים נמצאים בדרום צרפת, היא הלכה למפקדה הגרמנית וביקשה רישיון נסיעה לדרום צרפת. הגרמנים לא הרשו לאבי המשפחה לצאת מהעיר, אך אישרו את נסיעתם של לאה ושני אחיה עד פריז.
בלית ברירה נפרדו הילדים מן האב ונסעו לבד ברכבות, כשהם חומקים מחיילים גרמנים ומביקורות בדרכים. בעיר לְיוׂן שבמרכז מזרח צרפת, עלו חיילים גרמנים לרכבת שבה היו לאה ואחיה. הגרמנים ראו את הרישיון המוגבל של לאה ואיימו להוריד אותם מהרכבת. לאה התווכחה עמם באומץ ולהפתעתה ויתרו לה הגרמנים.
היא המשיכה איפוא בנסיעה לדרום צרפת, והצליחה לאתר את אמה בעיר קאראנט. לאחר שבועות אחדים הגיע גם האב והמשפחה התאחדה מחדש.
בקיץ 1942, חיפשו שוטרים פליטים יהודים בעיר ולאה יצאה לחפש מקום מגורים חדש למשפחתה. היא נדדה בדרכים ברגל וברכבת, תוך שהיא חומקת מהגרמנים ועושה את הלילות בחדרי המתנה של תחנות רכבת.
לבסוף הגיעה אל ראש העיירה שיראק, וזה היה מוכן לתת למשפחתה בית עזוב ללא שירותים. לאה העבירה את משפחתה לשיראק, ושם נולד אחיה הקטן.
בנובמבר 1942, השתלטו הגרמנים על דרום צרפת למעט האזור שהיה תחת האיטלקים. כאשר אביה של לאה נעצר, היא אל המפקדה המקומית וביקשה שישוחרר ליממה אחת. היא טענה שאמה ילדה זה עתה וזקוקה לעזרתו של האב.
המפקד במקום התרשם מתעוזתה ואישר את הבקשה. לאה, ניצלה זאת כדי לברוח עם אביה לעיר ניס או ניצה שבדרום צרפת הממוקמת על חוף הים התיכון, בין מרסיי לבין ג’נובה ששכנה באזור הכיבוש האיטלקי. לאחר מכן, היא הצליחה להבריח לניס גם את אמה ואת אחיה.
בספטמבר 1943, השתלטה גרמניה על אזור ניס. משפחתה של לאה נמלטו שוב והפעם עם קבוצת פליטים. היא שבה על עקבותיה מספר פעמים בדרך ההררית הקשה, כדי לעזור לקשישים ולנשים שהיו מטופלות בילדים.
לאה ובני משפחתה הגיעו לבסוף לעיירה בורגו סן דלמצו באיטליה. בעיירה פנתה לכומר דון ויאלה, לימים חסיד אומות העולם, וזה סייע למשפחה להגיע למנזר באזור פירנצה.
בנובמבר 1943, פשטו הגרמנים על המנזר. לאה זכרה שההונגרים הם בעלי ברית של הגרמנים והצליחה לשכנע את הגרמנים שהיא ואמה הונגריות – נוצריות שהמסמכים שלהן אבדו. בדרך דומה הצילה נשים יהודיות נוספות.
לאחר שאביה נתפס ונכלא, לאה האיצה באמה לברוח לרומא עם הילדים. היא נשארה במנזר, כדי להיות בקשר עם אביה, אך האב, גורש למחנות ונרצח.
לאחר השחרור, הגיעה לאה אל העיר רומא והתאחדה עם משפחתה. בשנת 1960, היא עלתה לארץ ישראל ועבדה כאחות בבתי חולים.
לאה, היא כיום מתנדבת בבית אבות ומבקרת ניצולי שואה בודדים. לה עצמה לא נולדו ילדים. למסיבת יום הולדתה השמונים, הגיעו כל בני משפחתה. אחד מהם אמר במסיבה; “לולא מעשייך, כל הילדים האלה, לא היו קיימים. הם הילדים שלך”.
