בשנים האחרונות עולה לדיון שאלת הלגליזציה של הזנות שמיושמת כיום בהולנד ונבחנת גם בישראל. הנימוקים בעד לגליזציה הם שיפור תנאי החיים של הזונות (“צמצום הנזק”), וגישה ליברלית כלפי “תענוגות אסורים”, כלומר ביטוי ל-מתירנות מינית. במונחים אלה, הלגליזציה של הזנוּת, דומה כביכול לשאלת הלגליזציה של שימוש בסמים, ומקבלת תמיכה מחוגים דומים.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
חסידי הלגליזציה מבדילים לצורך העניין בין זנות בכפייה, שצריכה להיאסר בכל מקרה, לבין זנות מבחירה חופשית. הדימוי שמכתיב הפרדה כזו הוא מיתוס “הזונה השמחה“, שתואר בספריה של קסווירה הולנדר בשנות השבעים; אישה שנהנית ממין ולכן בוחרת להתפרנס מעיסוק שהיא נהנית ממנו, ממש כמו בחירה בכל עיסוק אחר.
הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא בדרך כלל נחלתם של גברים, כלומר משקף נקודת מבט של “לקוחות פוטנציאלים“. מעט מאד נשים, יראו עיסוק בזנוּת כבחירה מקצועית גרידא, וגם גברים מגיבים אחרת כשמדובר, למשל, בקרובת משפחה שלהם.
גישות חדשות לנושא, המגובות גם במחקרים, מציגות תמונה אחרת. כפי שמתברר, עיסוק זנות “מבחירה” כביכול מבטא לעתים קרובות טראומה כמו פגיעה מינית בגיל צעיר.
המניע העיקרי אינו הנאה מינית במובן המקובל, ולעתים קרובות גם לא שיקול כלכלי, משום שזונות רבות מבזבזות את הכסף באופן כפייתי כאילו רצו להיפטר ממנו.
מתיאורי נשים שעסקו בזנות, עולה שמה שפועל כאן הוא מעין “סימום טבעי”. המין הסתמי עם לקוחות רבים, מביא לתחושת ניתוק מן הגוף, שמקהה את תחושת הכאב והפגיעה מהעבר.
מקרים רבים, עם הפסקה פתאומית של העיסוק, מופיעים גם “תסמיני גמילה” כמו משבר נפשי שתוצאתו בדרך כלל חזרה אל הזנות.
גם תנאי חייהן של הזונות אינם מאפשרים להתייחס לעניין כבחירה מקצועית בלבד. זונות נשדדות, מוכות, נאנסות ונרצחות כעניין שבשגרה.
גם כאשר מדובר בבחירה כביכול, הן מראות סימנים של מצוקה נפשית וגופנית האופיינית לתנאים של שבי, ושמביאה לשיעורי תמותה גבוהים גם מסיבות “טבעיות” לכאורה.
המציאות הקשה הזו מתוארת, למשל, בסרט “לולו” של הבמאית קרן ידעיה, שנמצא בספריית הווידאו “האוזן השלישית” בשיינקין.
█ זנות חוקית: לגליזציה תצמיח מיד שכבה של “יזמי זנות” בעלי קשרים בצמרת הכלכלית והפוליטית, שיוכלו להפעיל את השפעתם כדי לעודד הרחבה של עסקי הזנות
כאשר לוקחים בחשבון עובדות אלה, הזנוּת נראית כאקט של ניצול שמקומו במרחב שבין עבדות לאונס, מה שבוודאי אינו ראוי ללגליזציה.
יתרה מזו, לגליזציה תצמיח מיד שכבה של “יזמי זנות” בעלי קשרים בצמרת הכלכלית והפוליטית, שיוכלו להפעיל את השפעתם כדי לעודד הרחבה של עסקי הזנות במקום צמצומם (למשל בהצרת צעדיהם של גורמי שיקום).
במצב כזה, כל העניין יהיה בתחום האפור, ובחדרים האחוריים של המוסדות הלגיטימיים תמיד יהיה גם “הדבר האמיתי” – התעללות, ניצול קטינים או רצח.
יזמי הזנות, יחגגו ואיתם פוליטיקאים, גורמי התיירות, המדינה והעיריות שייהנו מהמסים, ומוסדות חינוך ותרבות שיקבלו תרומות מהסרסורים החוקיים. אף אחד לא ירצה לזכור שכל זה נרכש במחיר הספקה מתמדת של קורבנות וחיים הרוסים.
אז מה עושים? ובכן, אם באמת רוצים לשפר את תנאי חייהן של הזונות, אפשר לעשות זאת גם עכשיו. אין צורך בלגליזציה כדי להקצות תקנים לסיוע רפואי וסוציאלי, למקלטים לזונות הנמצאות תחת איום, או למרכזי סיוע ושיקום לזונות.
גם המשטרה, יכולה להפסיק לעצור זונות, ובמקום זאת להתחיל לאסור סרסורים וסוחרי נשים, מה שכיום כמעט שלא נעשה. במקביל, יש לעורר מודעות ציבורית לעניין, כפי שקרה בשנים האחרונות בשאלות של הטרדה מינית או אונס בתוך המשפחה.
צריך להבין שמנקודת המבט של הקורבן, הלקוח שהולך לזונה, אינו שקול למי שמעשן ג’וינט, אלא למי שמבצע צורה מרוככת ועמומה, אבל לא פחות ממשית, של אונס.
במלים אחרות, יש להתחיל להתייחס לזונות לא כעברייניות, אלא כקורבנות הזקוקות לעזרה, להגנה ולשיקום. את עצם היותן קורבנות, שאחרים נהנים מניצולן ההרסני, אסור בשום אופן לראות כעניין לגיטימי.
* (מאמר זה, פורסם לראשונה, באתר וואלה, נובמבר 2000 – והוא מוגש באדיבות ד”ר יואב בן דב – לאתר).
