תגובה ל”איפה נגור, בארכובית או בעומרית?” (ניר חסון, הארץ, יום שישי, 16 ביולי)
EITAN BEN-DAVIA_t180_01.jpg
למדינת ישראל, יש אינטרס עליון בהקמת ישובים חדשים בפריפריה, גם אם הם יהיו “רסיסי ישובים” בשלב הראשון עם אוכלוסיה מעטה. שוגה מי שבוחן את נושא ההתישבות דרך המשקפיים הצרות של המבחן הכלכלי.
פריסת ישובים בעלי אופי חקלאי שיעבדו מקסימום שטח חקלאי היא הדרך הטובה ביותר להבטיח שקרקעות אלו ישארו בידי העם היהודי גם בעוד דור או שניים. אם נשקע בתוך ויכוחים פנימיים על ההצדקה להקמת ישובים נתעורר בעוד זמן לא רב למצב שלא תהינה לנו קרקעות להקים עליהם ישובים.
השאלה של עלות אספקת השרותים לישובים קטנים ומרוחקים בטלה בשישים לעומת התועלת הלאומית לטווח הארוך וכלל אינה צריכה להעסיק אותנו. ממשלת ישראל, חייבת לתמוך ולסבסד עלויות אלו. כפי שאיש אינו מציע לותר על בסיסים צבאיים לאורך גבולותינו כדי לקמץ בהוצאות כך אין לותר על הקמת ישובים חדשים ומרוחקים בגלל הצד הכלכלי.
אילו מקימי ראש פינה ומטולה, היו פועלים לפי התפיסה של עיבוי ישובים קיימים ולא היו יוצאים להתישב בצפון הרחוק, אצבע הגליל, לא הייתה היום בידינו.
בנגב, ישנם מרחבים עצומים המייחלים למתישבים חדשים. זו ההזדמנות להעלות על נס את החלוצים החדשים שבחרו להתישב בחוות בודדים ולהחזיק שטחי קרקע גדולים.
גם בהם, חייבת הממשלה, לתמוך אם באמצעות סיוע ראשוני בהקמת המשקים החקלאים ואם באמצעות עזרה למועצות האזוריות על מנת שיספקו למתישבים את השרותים שיאפשרו להם להתקיים ברמת חיים סבירה.
מפעל התישבות הבודדים בנגב צריך להיות אחד מהיעדים של מדינת ישראל בעשור הקרוב. בעקבות אותם בודדים יגיעו עוד מתישבים ותתפתח תירות חקלאית ואולי נזכה לקיים את חזונו של דוד בן גוריון.
חבל שדוקא הארגונים הירוקים, שאני רואה בהם שותפים לדרך בנושא שמירה על החקלאות וההתישבות, מנסים בכל דרך לסכל את עליתם על הקרקע של המתישבים. הדאגה לחי ולצומח היא חשובה, אבל אין לשכוח שגם האדם הוא סוג של בעל חיים שיש לדאוג לעתידו.
__________
כותב המאמר, הינו איתן בן דוד, מזכ”ל תנועת המושבים.
