drgliksman_glikface_01.jpg
חוסר וודאות = חרדה התמודדות ולא התמוטטות
מחקרים רבים הוכיחו, כי אחד המצבים שקשה ביותר להתמודד איתם הוא מצב של: חוסר וודאות! חוסר הוודאות בתחום הביטחוני בו אנו נמצאים כיום, אינו בריא, הוא מהווה איום קיומי ישיר הגורם למתח ולחצים מצטברים היוצרים מצב של עומס יתר הגורם בצורה משמעותית לשינוי בספי הגירוי והתגובה האישיים המובילים לירידה משמעותית ברמת האפקטיביות התפקודית של כל אדם הגורמים ל”אפקט הדומינו” בתחום הכלכלי, התעסוקתי, החברתי, הזוגי והמשפחתי.
ברוב המקרים התוצאה המיידית של תהליך כזה היא הופעת סימפטומים של חרדה. עברו כבר כשנתיים, מאז החלה המלחמה המוזרה הקשה והנוראית שנכפתה עלינו. היא מוזרה מאחר ואין כאן מלחמה של צבא אחד כנגד צבא אחר, היא קשה משום שקיים בה ההיבט של אי הוודאות, היא נוראית מאחר ומדובר בטרור מהסוג הקיצוני, הפנטי והאכזרי ביותר שמטרתו העיקרית להרוג לרצוח ללא כל הבחנה בין הנרצח, זהותו, גילו, דתו, מינו ומיקומו.
המציאות בה אנו נמצאים כיום, דומה למצב בו נמצאים נוסעי ספינה הנמצאת בים סוער מאד עם גלים גבוהים ומאיימים. המסר אותו קולטים ומבינים נוסעי הספינה מהתנהגויות קברניט הספינה ואנשי צוותו, הוא מסר של חוסר וודאות. מצב בו אין הוראות והנחיות מפורשות וברורות של הקברניט לנוסעי הספינה יוצר מצב של חוסר עשייה ופסיביות הגורם לתחושת חוסר אונים ועליה במפלס החרדה.
אני הייתי מצפה מקברניט הספינה להודיע לנוסעים בצורה הברורה ביותר כי מדובר במצב חירום וכפי שמקובל וידוע לכל מצב חירום קיימים נוהלי תפקוד מתאימים. קיים כאן מסר כפול מצד אחד מבקשים מאיתנו להמשיך את השיגרה היומית ומצד שני כמעט באותה נשימה נמסרות הודעות על התראות חמות של פיגועים…
במצב של חוסר וודאות אף אחד מאיתנו לא יודע היכן ומתי יהיה האירוע הבא… מה גם שמצב זה מתובל היטב ומחמיר כשנשמעות התראות רבות וחמות…
כפסיכותרפיסט, המטפל בין השאר בנפגעי הלם וחרדה, מאז מלחמת יום הכיפורים, אני רואה לעצמי חובה לנסות להאיר ולהסביר את תופעת ההלם והחרדה על מנת להוסיף לציבור את מימד הידע שלדעתי מהווה כוח המאפשר התמודדות טובה יותר עם המצב בו אנו נמצאים ולא התמוטטות.
לדעתי ההיסטוריה של העם היהודי בכלל ושל החברה הישראלית בפרט מובילה להתרשמות ולאבחנה של קהילה פוסט ראומטית כרונולוגית – סוציולוגית אם כי אני מדגיש לא פתולוגית. ברצוני לציין, כי למלחמת יום הכיפורים, היה מאפיין ייחודי שלא היה כדוגמתו באף מלחמה אחרת בעולם. כוונתי למעבר המהיר ממציאות אחת לשניה.
האדם שהיה במציאות של קדושה, התרוממות רוח, שקט ושלווה בשעות הבוקר של יום הכיפורים עבר בצורה מהירה פתאומית וללא כל הכנה קודמת למציאות איומה של קרבות הישרדות, מראות קשים של פציעות והרג של חברים ואיום קיומי הישרדותי בשעות אחה”צ באותו יום. דומה הדבר למצב בו לוקחים כוס חמה מאד ומטילים אותה בבת אחת למיכל עם מים קרים – סביר מאד להניח, כי הסיכויים שהכוס תתפוצץ יהיו גדולים.
וחזרה למצב הנוכחי בו אנו נמצאים כיום. כל גירוי פתאומי בלתי צפוי אליו נחשף האדם נקלט על ידי מערכת העצבים הבלתי רצונית כאיום על עצם הקיום. אי לכך מיד לאחר החשיפה לגירוי נערכת המערכת הפיזיולוגית בצורה מהירה ביותר לתגובת מגננה הישרדותית המוכרת כתגובת “תקוף או ברח”. שמטרתה הגנה על הגוף מפני הגירוי הפתאומי המאיים.
במצב כזה, מוכרות תופעות פיזיולוגיות כגון: דופק מהיר, קשיים בנשימה, רעד, סחרחורת, התכווצות שרירים, יובש בפה, הזעת יתר וכד’…
ידוע, כי מצב בו קיימת חשיפה מתמדת לאותו איום קיומי, ומחזות נוראים היווה ומהווה את אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לכמויות הגדולות של נפגעי הלם וחרדה ואכן לצערי הרב, נחשף הציבור בארץ ובעולם כולו באמצעות התקשורת המצולמת לתמונות קשות.
לדעתי, הקרנת תמונות בלתי מבוקרת של נפגעים מדממים ושלוליות דם, מהווה בראש ובראשונה חדירה לפרטיות – מאחר ולא נתן הפצוע המדמם אישור והסכמה לצלמו במצבו הנוכחי כמו כן, היא בלתי אחראית מההיבט הנפשי מאחר ואין כל אפשרות להעריך את הנזק הנפשי הנגרם לצופה בעקבות החשיפה לתמונות…
לצורך רענון הזיכרון, פיגוע הטרור במגדלי התאומים בארה”ב ב- 11.9.2001: הועבר לעולם בצורה הדרמטית ביותר באמצעות המדיה המצולמת ללא הקרנה של טיפת דם אחת. אין לי כל צל של ספק, כי במידה ואכן היו מקרינים תמונות נפגעים הדומות לאלו שמקרינים אצלנו, הרי שכמות התביעות כנגד הצלמים והחברות שהעסיקו אותם היו רבות ביותר.
על מנת לעזור לציבור להתמודד עם המצב ולא להיגרר להתמוטטות חשוב ביותר להבין, כי חוסר וודאות מוביל לתחושת חוסר שליטה בנעשה ולתחושת חוסר אונים המחריפים במצבים של חוסר עשייה ופסיביות.
המרחק בין תחושות אלו לתגובות חרדתיות הוא קצר ביותר.
זכור לכולנו, כי בתקופת מלחמת המפרץ תחושת אי הוודאות הייתה מאד דומיננטית, מיד לאחר קבלת התראת “נחש הצפע” בעקבות החשש ואי הודאות באשר למקום פגיעת הטיל עלתה רמת התגובה החרדתית במיוחד אצל מי שהיה פסיבי. האנשים הפחות חרדתיים היו אלו, שהיו עסוקים בפעילות כזו או אחרת בחדר האטום או אלו שפעלו בשטח במסגרת כוחות הביטחון וההצלה.
על מנת לעזור ולהקל על תהליך ההתמודדות עם המצב הקשה בו אנו נמצאים, אני ממליץ לכל אחד מאתנו להגדיר לעצמו את המצב “כמצב חירום” לגייס את הכוחות הפנימיים, להפוך התנהגות פסיבית לאקטיבית ולעשייה המתאימה למצב כגון: התנדבות למסגרות ציבוריות הקשורות למערכת הביטחון, איסוף חיילים בטרמפיאדות, עזרה ותמיכה למשפחות מגויסים לשרות מילואים וכו’…
בתקווה שערפל חוסר הוודאות יתפוגג ונוכל כולנו לראות מהר ובצורה ברורה יותר עתיד של שלום ובטחון, שנה טובה.
Add Comment