אז אנחנו לוקחים מכונית ונוסעים ביחד לדֶבְּרָה זֵית (הר הזיתים) – זה נראה הדבר הכי מתבקש לעשות. בהתחלה יש לי קשיים לזהות את המקום. דברים השתנו, אני השתניתי.
debre zeit_t180_id=4915_02.jpg
מלון הָרָמְבֶּה, אדיס אבבה, 10 בבוקר, 14 אוקטובר 1998, היום האחרון שלי באתיופיה. אני כאן במקרה. מלכתחילה, התכוונתי לישון במלון גֶנֶט, שבו התגוררנו במשך זמן מה ב-1963. אבל נהג המונית שהסיע אותי משדה התעופה לפני שבוע אמר שעכשיו יש בעיות עם הגנט, ומכיוון שכבר כשהייתי שם כדי להזמין את החדר היתה לי הרגשה קצת משונה בקשר למקום, נתתי לו להוביל אותי למלון הרמבה. שוב נסיתי לבחור משהו אחר ובשביל החזרה שלי מטיול של שבוע באתיופיה ההיסטורית הזמנתי חדר במלון ראס, שגם הוא היה זכור לי לטובה, מהימים ההם. אבל ראשית הייתי צריך לאסוף תיק גדול שהשארתי במלון הרמבה, ומכיוון שהיה כבר ערב והאחראי על חדר האחסנה כבר הלך הביתה, החלטתי להישאר שם וביטלתי את ההזמנה בראס.
בעצם, בכלל לא התכוונתי לנסוע כעת לאתיופיה. רציתי לנסוע לחודש לצפון הודו, והטיסה הראשונה לדלהי שהפקידה באיסתא הציעה לי היתה דיל זול במיוחד של אתיופיאן איירליינס, עם שהות של יומיים באדיס אבבה בשני הכיוונים. היה קשה לעמוד בפיתוי לבקר שוב, אחרי כל כך הרבה שנים, במקום שבו גדלתי מגיל שבע עד עשר, ושבו חוויתי את ההתנסויות שעיצבו בדרכים כה רבות, לטוב או לרע, את האישיות שלי.
הרגשתי גם שכעת אני בשל לחזרה כזאת. במשך כמה שנים שיחקתי עם הרעיון, כעת כשאתיופיה נפתחה שוב לביקורים, אבל לא הגעתי לעשות זאת בפועל. אפילו החמצתי – בעצם די במתכוון, עכשיו כשאני חושב על זה – את המפגשים שאירגנו כמה ישראלים אחרים, שגם הם גדלו כמוני באתיופיה באותן שנים ושגם להם היו כנראה רגשות עמוקים ולפעמים אולי מורכבים, בקשר לזה.
רק לפני שנה, במהלך טיול בעולמם של האלים האפרו-קריביים בקובה ובג’מייקה, היתה לי חוויה חזקה של חיבור מחדש לתחושה של קירבה עם העולם המחשבתי ועם ההיסטוריה מלאת הסבל של אנשי אפריקה, עם הדימוי הכפול של אתיופיה גם כתרבות אפריקאית חופשית וגם כמין ישראל חדשה שאחרי המלך שלמה וכמובן, עם דמותו של הקיסר הָיילֶה סֶלָסִי, גור אריה יהודה ומלך המלכים, האל החי לעולם של תנועת הרָסְטָפָרִיָה, שראיתי אותו אז, בעת שביקר בבסיס חיל האויר שאבי עזר לבנות.
בשובי מאותו מסע קריבי, אמרתי אפוא לידידי בקולומביה שכעת אני מרגיש מוכן לבקר שוב באתיופיה. מזה לפחות לא יכולתי לחזור בי, אז הוספתי עוד שבוע לעצירה בדרך חזרה מדלהי ונסעתי לסיבוב טיסות בצפון אתיופיה כדי לראות ערים עתיקות, כנסיות וטירות, רחובות ושווקים.
כעת, ביום האחרון, תכננתי לשכור מונית בשביל הנסיעה בת השעה לכפר שבו גרנו – דֶבְּרָה זֵית (“הר הזיתים”), הנקרא גם בישופטו. רציתי לראות את אגם הורה החביב שהיה ממש מתחת לבית שלנו, את הבית עצמו אם הוא עדיין קיים, ואולי גם לבקר בבית הספר המקומי, שלמדתי בו במשך שנה אחת. רק את המקום, אין את מי לפגוש – לא נראה הרבה טעם לחפש את משרתי הבית ומבין החברים של הורי, זכרתי רק שני שמות, אַבֵּרָה ואַסֵפָה, ששניהם הוצאו להורג בידי משטר הדֶרג בעקבות המהפכה המרקסיסטית של 1972.
debre zeit_t180_id=4915_01.jpg
אז אני גומר את ארוחת הבוקר שלי, שותה את הקפה, התיק נמצא, הכביסה נמסרה, מתכונן לצאת החוצה ולהתמודד עם נהגי המוניות ברחוב, כשאחד משלושה גברים אתיופיים, היושבים במרחק שני שולחנות ממני במסעדה שאנו האורחים היחידים בה, מניד לי בראשו לשלום ואנו פותחים בשיחה מזדמנת. הדברים הרגילים, מאיפה אתה, מישראל, אה, אתיופיה וישראל ידידות ותיקות.
כן, אני אומר, אנחנו עמי שלמה – “סולומון פיפל”, ביטוי שהתרגלתי להשתמש בו באתיופיה – וכמו שקורה בדרך כלל, הוא חוזר עליו והשיחה מתחממת עם התחושה הזו של אחווה היסטורית.
הוא מספר לי שהוא בן 35, מתגורר בווירג’יניה שבארה”ב, ועובד מאד קשה כשהוא מחליף מדי שירות שלוש פעמים ביום. עכשיו הוא כאן בחופשה כדי לבקר את המשפחה שלו, שתי אחיות שמתגוררות באדיס.
הוא מספר שהוא חזר אתמול מלַנְגָנוֹ, אתר נופש על חוף אגם במרחק 200 קילומטר דרומה. מאד יפה שם. היית בלנגנו, הוא שואל. כן, אני אומר, לפני הרבה שנים. המשפחה שלי הייתה באתיופיה בזמן היילה סלסי, והיינו נוסעים ללנגנו כדי לערוך שם פיקניקים.
– מה עשתה המשפחה שלך באתיופיה?
– אבא שלי היה מהנדס בצבא, והוא היה בשליחות בבסיס חיל האויר בדברה זית.
– אם היית בדברה זית בזמן היילה סלסי, אולי אתה זוכר את גנרל אברה, שהיה מפקד חיל האויר?
– אני לא זוכר אותו, הייתי צעיר מדי, אבל אני זוכר שלאבי היה חבר בשם גנרל אברה.
– גנרל אברה הוא אבא שלי.
הוא קם ממקומו ומצדיע. אני קם ומצדיע חזרה. שנינו המומים. זה עתה חזרתי מטיול של חודש בהודו, שבו היו לי כל מיני הרפתקאות מוזרות עם אלים הודיים וקמיעות מהרי ההימלאיה. אצבעות ידי הימנית עדיין נושאות כוויות מהאש הקדושה במקדש האלה בג’וּוָאלָהמוּקי. ובחודשים האחרונים, מאז העלייה-לרגל השנייה שלי לתִירוּפָּטִי (“חיים אחרים” אוקטובר 1998), הייתי עסוק בדמותו של הנחש אָדִישֶשָה שעליו האל וישנוּ שוכב ושמייצג את הזמן עם לולאותיו האינסופיות ומחזוריו הבלתי פוסקים. כך שבמובן מסויים, אני קצת מוכן מבחינה נפשית לדברים כאלה. אבל זה באמת יותר מדי.
debre zeit_t180_id=4915_03.jpg
אז אנחנו לוקחים מכונית ונוסעים ביחד לדֶבְּרָה זֵית – זה נראה הדבר הכי מתבקש לעשות. בהתחלה יש לי קשיים לזהות את המקום. דברים השתנו, אני השתניתי. הוא מראה לי את מגרש הטניס הישן. כן, זה כאן. אחריו בית הספר. לא, אני אומר, צריך להיות בית ספר אחר, זה לא נראה ככה.
אנחנו נוסעים עוד קצת בהמשך הדרך אבל שום דבר. אנחנו חוזרים ומתחילים להסתובב ברגל, מנסים לחבר מראות עם זכרונות מקוטעים וסותרים, עד שאנחנו מוצאים את הבית שלי, בסימטה מול ביתו של גנרל אברה. אני מצלם במהירות כמה תמונות, אבל אנחנו לא נכנסים. גרים כאן קצינים של חיל האוויר, ואחרי שווֹרקנֶה – זה שמו – סיפר לי איך אבא שלו מת אחרי שש שנים בכלא הצבאי, אין לנו חשק להסתבך עם אנשי צבא.
במקום זאת אנחנו הולכים לבית הספר, ומדברים עם סגן המנהל שמוליך אותנו בין המבנים הטרומיים של הכיתות. בית הספר, שנחנך שנה אחת לפני שהגעתי לכאן על ידי הקיסר היילה סלסי והגנרל אברה ווֹלדֵמַריאָם, גדל הרבה מאז.
כיום הוא נקרא “תיכון לדוגמא אֶדָה”, לומדים בו בסביבות 4000 תלמידים בשתי משמרות יומיות ומשמרת ערב והבוגרים שלו מגיעים להישגים טובים במיוחד בבחינות הסיום הממשלתיות. סגן המנהל מבקש מאיתנו להגיד כמה מלים לתלמידים, ואני מבטיח לשלוח לו קצת חומר לימודי במתימטיקה ומדעים שיש לי באנגלית.
יומיים אחר כך, חזרה בישראל, אני מספר להורים שלי על פגישתי עם הבן של גנרל אברה. שניהם נדהמים כמובן.
תקשיב, אומרת אמי, יש לי תוספת לסיפור שלך. בשנת 1984 הייתי בניו יורק, והסיע אותי לשדה התעופה נהג מונית שחור. הוא לא נראה כמו אפרו-אמריקני רגיל, אז שאלתי אותו מאיפה הוא. הוא אמר לי שהוא מסומליה, אז סיפרתי לו על השנים שהיינו באתיופיה. ומה מתברר? שהוא לומד באוניברסיטה יחד עם הבן של גנרל אספה אָייֵנֶה, ומכיר אותו היטב.
הוא סיפר לי על הבן ועל המשפחה, והרבה שנים חשבתי כמה זה מוזר, שרק דרך צירוף מקרים כזה יכולנו לדעת מה קרה להם.
__________
מובא באדיבותו של ד”ר יואב בן דוד
Add Comment