האם
http://www.mbaroz.com/projects/KanNaim/main_new.html
———————————–
♥♥ ♥♥♥♥ ♥ ♥ ♦ ☺ ▼ ▲ © ◄ ◄ ◄ J | |||| ● ● ● ● ● ● ◄ ◄ ◄ ◄ ★ ★ ★ ★ ★ ★ ★ • ■ ♦ ☺ ▼ ▲ ◄ © ● ₪ ••• ◄ ◄ • ■ ■ ♦ ☺ ▼ ▲ © ■ • ■ ♦ ☺ ▼ ▲ ◄ © J | |||| ● ● ● ● ● ● ◄ ◄ ◄ ★ ★ ★ ★ ★ ★ » » » » » » » » » » » »
• ▼ ▼
————————–
http://www.mbaroz.com/projects/KanNaim/main_new.html
———————————–
♥♥ ♥♥♥♥ ♥ ♥ ♦ ☺ ▼ ▲ © ◄ ◄ ◄ J | |||| ● ● ● ● ● ● ◄ ◄ ◄ ◄ ★ ★ ★ ★ ★ ★ ★ • ■ ♦ ☺ ▼ ▲ ◄ © ● ₪ ••• ◄ ◄ • ■ ■ ♦ ☺ ▼ ▲ © ■ • ■ ♦ ☺ ▼ ▲ ◄ © J | |||| ● ● ● ● ● ● ◄ ◄ ◄ ★ ★ ★ ★ ★ ★ » » » » » » » » » » » »
————————–
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ב
יהודה נושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ב
ית בשואה
הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ב
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ב
היחיד והיחד: סולידריות יהודית בשואה
“מיקי וסטאשק לא משו זה מזה במשך כל צעדת המוות. שניהם היו צעירים, אך אסירים בעלי ותק. השניים היו מנוסים ומשופשפים במצבים ’נורמליים’ בתוך המחנות. הם הכירו את כל הטכניקות המקובלות והלא מקובלות להתחמקות יומיומית מעבודות מסוכנות. חברותם היתה כה איתנה עד שלא עלה כלל על דעתו של אחד מהם להנות מיתרון כלשהו על פני חברו, אפילו בהיעדרו של השני. לא אחת קרה שפרוסת לחם שארגן אחד מהם במהלך היום חיכתה עד הערב, עד ששניהם יוכלו להתחלק בה בסתר בחשכת הצריף”.
גדליה בן צבי, אודיסיאת האבסורד, עמ’ 20
בתקופת השואה אנושי ואך טבעי היה שהפרט ידאג להישרדותו שלו, בלי להתחשב בזולתו. המאבק לחיים בתוך חברה עוינת ואף רצחנית אילץ את האנשים לנקוט תגובות קיצוניות במצבים חסרי התקדים שהועמדו בהם. ואכן היו שנהגו כך, דוגמת אותו אסיר ותיק שאמר לחברו הצעיר: “אם רצונך לשרוד עליך להיות חסר רחמים”. לעומתם היו רבים אחרים שלא משו זה מזה וחלקו את פת הלחם האחרונה עם חבריהם.
היחיד – הוא הפרט הבונה את הכלל, נדבך על גבי נדבך, והוא שייך למשפחה, לתנועה, לציבור הגטו ולשוכני הצריף במחנה. הוא האסיר הבודד המשתרך בטור הכושלים בצעדות המוות. הוא היחיד המשיג ירק או פת לחם, ועליו להחליט אם לחלוק בהם עם ההולך לידו. המקורות והעדויות מלמדים שדווקא בתוך המציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלע הציבור היהודי באירופה, רווחו העזרה ההדדית והמחויבות לאחר, והן באו לידי ביטוי בצורות מגוונות ומפתיעות, למשל: קהילות גדולות קלטו פליטים שהועברו אליהן מקהילות קטנות; חברי תנועות נוער פתחו מטבחים ציבוריים והאכילו כל נצרך; מחנכים לימדו בסתר ילדים ובני נוער לימודי קודש ולימודי חול; פרטיזנים פתחו לקשישים ולנשים את בסיסם והגנו עליהם; יוצאי עיירות חלקו זה עם זה את המעט שהשיגו בתנאי המחנה; אנשים אספו וחילקו מזון, תשמישי קדושה ובגדים בגטאות; משפחות אימצו ילד לא להן ועוד. כל אלה מעידים שהיחיד לא היה יכול לשרוד ללא הסולידריות אלא במקרים מסוימים, והסולידריות היהודית היא שנשאה אותו על גבו, דוגמת אותו אסיר תשוש שעמד בקושי על רגליו בעת סלקצייה, והנה שני זרים נצמדו אליו משני צדיו ותמכו בו כדי להסוות את חולשתו מפני מפקד המחנה.
“לא עבר עלי זעזוע בבירקנאו. ידעתי על חברים ותיקים מעיירתי פלונסק שנמצאו במקום זמן רב לפני, וכבר התבססו ורכשו להם ’עמדות’. הייתי בטוחה כי החברים יקלו עלי את הסתגלותי למקום החדש. ואמנם כך היה. כמו רוח רפאים מעידן הסיאנסים, הופיע דויד מיד עם הגיעי. כמו בגטו, גם במחנה היו בידו היכולת והאמצעים להקל על עצמו ועל הקרובים לו. כאן עבד ב’סאונה’, תפקיד שהעניק לעוסקים בו עמדת כוח. תוך זמן קצר סידר לי עבודה בפלוגת ההלבשה.
לכאורה עשה דבר פשוט מאד למעני: הוא שיחד קאפו. למעשה נטל בכך סיכון, אלא שסיכונים מעין אלה היו חלק מהחיים במחנה. ראיתי בכך המשך לידידותנו הנושנה וחלק מהמחויבות לסולידריות הפלונסקאית”.
חיה קרוין, קחי אותי איתך!, עמ’ 66
הסיוע שנתן היחד ליחיד הביא עליהם לא פעם בעיות מוסריות כבדות ולא אחת פגע במסייע ותבע קרבנות. לפיכך הדיון בנושא “היחיד והיחד” מעלה את שאלת כוחם והשפעתם של ערכים יהודיים וערכים כלליים ושל החינוך שספג אדם לפני שנקלע למצבים קיצוניים ומשקלם של הערכים בשעת מבחן. הוא גם מבליט את כוחה של האישיות העצמאית, את האדם היחיד שבכוחו להתעלות גם מעל חברה הנוהגת ההפך ממנו.
.
.
כל הזכויות שמורות © 2012 יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
————-
הרב ישראל מאיר לאו קורא להנציח את שמות הנספים בשואה
<object width=”430″ height=”321″><param name=”movie” value=”http://www.youtube.com/v/H–q91YRwL8?version=3&hl=iw_IL”></param><param name=”allowFullScreen” value=”true”></param><param name=”allowscriptaccess” value=”always”></param><embed src=”http://www.youtube.com/v/H–q91YRwL8?version=3&hl=iw_IL” type=”application/x-shockwave-flash” width=”430″ height=”321″ allowscriptaccess=”always” allowfullscreen=”true”></embed></object>
——————-
מדליקי המשואות 2012
מדי שנה מועלות שש משואות לזכרם של ששה מיליון היהודים שנספו בשואה. סיפורם האישי של מדליקי המשואות משקף את הנושא המרכזי בו בוחר יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.
המשואות מודלקות במהלך הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנערך ביד ושם בערב יום הזיכרון.
סיפוריהם של מדליקי המשואות ותמונותיהם יוצגו בדף זה בקרוב
http://www1.yadvashem.org/yv/he/remembrance/2012/torchlighters.asp
———————————-
יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2013
עץ האלון – זהבה בן (יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”א
<object width=”430″ height=”323″><param name=”movie” value=”http://www.youtube.com/v/aCKVVGPx2oA?hl=iw_IL&version=3″></param><param name=”allowFullScreen” value=”true”></param><param name=”allowscriptaccess” value=”always”></param><embed src=”http://www.youtube.com/v/aCKVVGPx2oA?hl=iw_IL&version=3″ type=”application/x-shockwave-flash” width=”430″ height=”323″ allowscriptaccess=”always” allowfullscreen=”true”></embed></object>
http://www.when.dbr.co.il/details.php?id=177
———-
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג
70 שנה למרד גטו ורשה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ייפתחו השנה ביום ראשון בערב, 7 באפריל 2013, ויימשכו כל יום המחרת, כ”ח בניסן, 8 באפריל 2013.
http://www.yadvashem.org/yv/he/remembrance/2013/pdf/events.pdf
צילום:
* סטפניה דרטלר-פלין (1994-1909), “קרב”, “צפייה” (לרע הכל), “מאבק” – הדפסים מתוך הסדרה “יהודים”, 1953, אוסף המוזאון לאמנות השואה, יד ושם, ירושלים
הטקסים המרכזיים סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערכים מדי שנה ביד ושם בערבו ובבוקרו של כ”ז בניסן.
ביום ראשון בערב, 7 באפריל 2013, יאספו נשיא המדינה, ראש הממשלה, אישים נכבדים, ניצולי שואה ובני משפחותיהם יחד עם הציבור הרחב, וישתתפו בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. בעצרת יודלקו שש משואות, המייצגות את ששה מיליון היהודים שנספו בשואה. בבוקר המחרת, לב העצרת הוא טקס הנחת הזרים בידי מכובדים, נציגים רשמיים של ארגוני הניצולים ומוסדות רבים אחרים. במקביל, לכל אורך היום, יוקראו שמותיהם של קרבנות שואה באוהל יזכור וטקסים שונים ייערכו ברחבי אתר יד ושם. לפנות ערב תתקיים העצרת השנתית של תנועות הנוער בבקעת הקהילות.
בדף זה נציג תמונות מן האירועים השונים שיערכו ביד ושם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג.
הכרזה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג: במקום הראשון,
מעצבת: דעה גלעדי – הזוכה במקום הראשון היא תושבת ירושלים, בת 23, בוגרת קורסי גרפיקה ועיצוב במכללת ‘לומדה’. כַּתֶּבֶת בשבועון ובמגזין ‘עולם קטן’, עוסקת בכתיבת סיפורת ושירה, בעריכה ומעצבת גרפית של ירחון הנשים ‘הלל’. הורי אביה ואימה עלו ארצה לפני השואה, אולם רבים מבני משפחתם שנשארו באירופה נרצחו.
מנימוקי חבר השופטים
הרעיון המקורי והמיוחד המוצג בכרזה, הנוקט בגישה של צורה שלולה, אינו דורש הסברים. אילן היוחסין ההפוך יוצר ריק קולקטיבי ואישי ומביע באופן זה את הקושי הגדול לדבר על ה”אין”. באילן היוחסין לא מופיעים שמות ובכך הוא סמל לאלפי רבבה החסרים בבתי האב, בקהילות ובאומה כולה. יחד עם זאת נוכחותם החסרה משפיעה השפעה עמוקה על קיומו של העם כולו.
הניגוד בין תכלת השמיים לקדרותה של האדמה מייצר דיאלוג ושפה בין ההווה והמשכיותו, לעבר, שבבחינת אינו נעול וחתום.
מדליקי המשואות 2013
מדי שנה מועלות שש משואות לזכרם של ששה מיליון היהודים שנספו בשואה. סיפורם האישי של מדליקי המשואות משקף את הנושא המרכזי בו בוחר יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.
המשואות מודלקות במהלך הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנערך ביד ושם בערב יום הזיכרון.
סיפוריהם של מדליקי המשואות ותמונותיהם יוצגו בדף זה בקרוב.
http://www.yadvashem.org/yv/he/remembrance/2013/torchlighters.asp
התקוממות ומרי בשואה – בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה
הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג
פרופ’ דינה פורת*
“הכרח הוא בבחינת חובה כלפי האמת ההיסטורית, כלפי המורשת שעתיד דורנו להנחיל לממשיכיו, להעלות לא בלבד את האבדון כי אם גם לחשוף, ובמלוא ההיקף, את מאבק הגבורה של העם, של עדה ויחיד בימי ההשמדה ובמקומות ההשמדה עצמם”.
כך כתב יצחק (אנטק) צוקרמן, ממחוללי המרד בגטו ורשה, כבר בראשית שנות ה-50 במאה שעברה. דבריו אלה הם עיקרון מנחה גם היום, כאשר מציינים את שנת ה-70 למרד.
“התקוממות” ו”מרי” הם מושגי יסוד בדיון על תקופת השואה, ולא בכדי: בגטאות, במחנות ובכל מקום שהיה בו ציבור יהודי והתקיימו בו חיים יהודיים באותה תקופה, בא לידי ביטוי מרי – אזרחי, אישי, משפחתי וקבוצתי – שלבש למעשה את כל צורות ההתנגדות האפשריות והשתמש בכל הדרכים להפר את המזימה להשמיד את הקיבוץ היהודי כולו. בריחה למסתור, התארגנות פנימית, עזרה הדדית, ניסיון לחלוק את המשאבים המידלדלים, תמיכה בחבר ובבן משפחה גם על חשבון כוחו של היחיד ופת לחמו, לימוד ויצירה, קיום מצווה, טקס וחג, אפילו מעט שבמעט, ובכל תנאי – כל אלה היוו ניסיון מתמיד להפר את התקנות ואת הצווים שניתכו על ראשם של היהודים חדשות לבקרים, לחבל במידת האפשר במאמץ המלחמה הגרמני ולפעמים, נגד כל הסיכויים, להישאר בחיים ולזכות לראות את יום הניצחון.
גם ההתקוממות לבשה אז צורות שונות ומגוונות ופרצה ב-50 מקומות לערך. המרד המזוין הבולט ביותר מבין המרידות שהתרחשו בגטאות פרץ בוורשה בליל הסדר של שנת תש”ג (19 באפריל 1943). המרד התחיל בתגובה לכניסת הגרמנים לגטו והיווה המשך להתנגדות המזוינת שפרצה בגטו בינואר הקודם. באפריל היה ברור שמטרת הגרמנים הייתה לחסל את הגטו ולהגיש את אבדנו הסופי של הגדול בגטאות אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית כמתנת יום הולדת לאדולף היטלר. הצעירים היהודים, חסרי אמצעים ותמיכה מבחוץ, שהכובש הגרמני כבר גזר את דינם, הם-הם שהתארגנו בשתי מחתרות (הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי) וחוללו את המרד בוורשה. לא רק חברי המחתרות השיבו מלחמה שערה: הייתה זו התקוממות של כלל שרידי היהודים בגטו. אחרי הגירוש הגדול של 265,000 נפש שהובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה, נותרו בגטו כ-50,000 יהודים, והם התקוממו על הבאים עליהם לכלותם בכל האמצעים הדלים שהיו ברשותם, התבצרו בבונקרים והתגוננו באומץ ובנחישות במשך כחודש – עד שהוכרעו.
מרד גטו ורשה היה לסמל אוניברסלי של גבורת מעטים במצב בלתי אפשרי נגד דיכוי רצחני. לימים העניק השראה למחקר אקדמי ענף וליצירה ספרותית ואמנותית והיה למקור גאווה לניצולים ולעם היהודי כולו. אבל המרד הקדים התקוממויות של מחתרות ומרידות של לא יהודים באירופה, וכן איחד וחיזק נוער יהודי במקומות אחרים: כאשר התברר במחצית השנייה של 1942 שהגטאות הקטנים בלחווה ובנסויז’ שבבלרוסיה ובטוצ’ין שבווהלין עמדו לפני חיסול, היו המחתרת ויתר הכלואים בגטו גוף אחד למעשה, והוא הצית את הבתים ופרץ את הגדר כדי להגיע ליערות. גם בווילנה ובקובנה שבליטא, בביאליסטוק, בצ’נסטוחוב ובבנדין שבפולין קמו מחתרות שהתאמנו ככל יכולתן, באמצעיהן הדלים, לקראת רגע הקרב. בקרקוב שלחה המחתרת לוחמים אל מחוץ לגטו, והם ביצעו התקפה מוצלחת נגד אנשי צבא גרמנים.
כמו כן עשרות אלפי יהודים ממזרח אירופה עד מערבה ודרומה פילסו דרך ליערות, לביצות ולהרים כדי להצטרף ללחימה הפרטיזנית, הצטיינו בלחימה בעורף האויב, ורבים מהם זכו באותות הצטיינות על אומץ לבם, אך רק לעתים נדירות שרדו עד סוף המלחמה.
נוסף על המרידות בגטאות היו התקוממויות ליד בורות הרג ואתרי הרג, במחנות עבודה וריכוז ואפילו בשלושה מחנות השמדה: בטרבלינקה ובסוביבור בקיץ 1943 ובאושוויץ-בירקנאו בסתיו 1944. העובדה שמספר המתקוממים שהצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנות ולהישאר בחיים היה זעום אינה מעיבה על עצם המעשה, שנעשה במקומות שבהם הגיעה האכזריות לממדיה הקיצוניים ביותר.
התקוממות ומרי הם ביטוי למצב נפשי שעיקרו אי-השלמה עם הקיים וניסיון לסכל אותו, והוא-הוא התופעה שאנטק צוקרמן כינה “מאבק הגבורה של העם, של עדה ויחיד”.
הכותבת היא ההיסטוריונית הראשית של יד ושם.*
18 בינואר 1943: התנגדות מזוינת ראשונה בגטו ורשה
18.1.1943 – התנגדות מזוינת ראשונה בגטו ורשה
פורסם ב-21 במרץ 2013
ניצולים מגטו ורשה, יצחק (אנטק) צוקרמן, מארק אדלמן, לאון נייברג, דוד הנדוול, ברכה קרווסר וזולה ברייטברט, מספרים על מרד ינואר 1943 בגטו ורשה: האקציות, הלחימה וההסתתרות בבונקרים.
מתוך התערוכה: “קולות מהתופת – ניצולי שואה מספרים על החודשים האחרונים בגטו ורשה” באתר יד ושם:
<object width=”430″ height=”242″><param name=”movie” value=”http://www.youtube.com/v/5MPBW6v8SFg?hl=iw_IL&version=3″></param><param name=”allowFullScreen” value=”true”></param><param name=”allowscriptaccess” value=”always”></param><embed src=”http://www.youtube.com/v/5MPBW6v8SFg?hl=iw_IL&version=3″ type=”application/x-shockwave-flash” width=”430″ height=”242″ allowscriptaccess=”always” allowfullscreen=”true”></embed></object>
… היום תימלא חצי שנה להתחלת החורבן שלנו . אילו היינו מגלים התנגדות אז, לפחות כמידת ההתנגדות בשעת האקציה האחרונה , לא כל כך בנקל הייתה עולה בידי הנאצים השמדת יישוב יהודי כה גדול. אילו לפחות לא הלכו אז היהודים מרצונם, אלא התחבאו בעקשנות כמו בימים האחרונים, כי אז בהכרח היתה אקציה כזאת נמשכת חודשים על חודשים. לדאבון הלב הוצרכו תחילה כרבע מיליון יהודים לתת את חייהם, עד שהנותרים הבינו את המצב לאשורו והסיקו את המסקנות הנכונות. מיומנו של שמואל וינטר
בשעות הבוקר של 18 בינואר 1943 נכנסו במפתיע יחידות גרמנים וחילות עזר לגטו ורשה המכותר. התחושה בציבור היתה כי צפוי גירוש כללי. בשונה מהגירוש הגדול במהלכו לא ידעו היהודים לאן מגורשים היוצאים מהגטו, סרבו הפעם יהודי הגטו להתייצב. מעטים נענו לקריאת הגרמנים לרדת לחצרות הבתים לבדיקת הרשיונות. הגרמנים ניסו לתפוס את חסרי הרשיונות, אולם מרבית האנשים הסתתרו והגרמנים חטפו אנשים ללא הבחנה.
באותו יום נתפסה גם קבוצת לוחמים, חברי השומר הצעיר ואי”ל, והובלה עם יהודים נוספים לכיכר השילוחים (האומשלגפלאץ). הצעירים שנטלו עמם את נשקם הדל התפזרו בין היהודים. על פי אות שנתן מרדכי אנילביץ תקפו הלוחמים את הגרמנים. בקרב שהתפתח היו הרוגים ופצועים גרמנים. כל הלוחמים היהודים נורו ונהרגו. היחיד ששרד את הקרב היה אנילביץ. קבוצה נוספת של חברי אי”ל (אנשי דרור וגורדוניה) חיכו לגרמנים בבתים ומשאלו נכנסו ירו בהם. היו אלו הפעולות המזוינות הראשונות המאורגנות בשטח הגטו. לראשונה נראו בגטו נפגעים גרמנים.
עד 22 בינואר נתפסו כ-5,000 יהודים בלבד, ביניהם החולים מבית החולים היהודי בגטו ואחדים מחברי היודנראט. יהודים אלו רוכזו באומשלגפלאץ והועלו על רכבות הגירוש.
בדיעבד, ידוע היום כי גירוש ינואר נועד להיות מוגבל בהיקפו והגרמנים לא תכננו לגרש את כלל יהודי הגטו במועד זה, אך היהודים סברו כי בגירוש ינואר תכננו הגרמנים לשלח את שארית יהודי הגטו להשמדה והאמינו כי בפעולותיהם הצליחו לעצרו. כך הפכו אירועי ינואר לנקודת מפנה: חברי המחתרות הגבירו את מאמציהם לקראת מאבק מזוין, בעוד המוני היהודים הגבירו את מאמציהם לבנות בתוך שטחי הגטו מקומות מחבוא שבהם קיוו להסתתר מפני האויב.
מבוא
ד”ר חוי דרייפוס
שבעים שנה חלפו מפרוץ מרד גטו ורשה בערב ליל הסדר של שנת תש”ג, 19 באפריל 1943. היתה זו ההתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה ומעשה ההתנגדות הגדול ביותר שנעשה על ידי יהודים בתקופת השואה. עוד בימי מלחמת העולם השנייה נפוצו הדיו של המרד בפולין הכבושה ומחוצה לה, ובמהרה הפך מרד גטו ורשה לאחד האירועים המוכרים ביותר בתולדות שואת יהודי אירופה. עבור יהודים ולא יהודים כאחד הוא מהווה עד היום סמל לגבורה נואשת ולמאבק איתנים של רוח האדם היהודי.
וכך, עמד מרד גטו ורשה במוקד הזיכרון הציבורי כמו גם במוקד מחקר השואה מאז דיכויו האכזרי באביב 1943. בשנים הללו פורסמו עשרות רבות של מחקרים אקדמיים, קבצי תעודות וזיכרונות אישיים בנושא, והיבטים רבים של ארגוני ההתנגדות שנטלו בו חלק נחקרו לעומק. לצד העיסוק הניכר בארגון היהודי הלוחם (אי”ל, Żydowska Organizacja Bojowa – ŻOB) בהנהגתו של מרדכי אנילביץ’, נכתבו גם חיבורים חשובים שעסקו באיגוד הצבאי היהודי (ZZW, Wydowski Zwiazek Wojskowy) בראשותם של פאבל פרנקל וליאון רודל. יחד עם זאת נראה כי המחקר כמו גם הזירה הציבורית התעלמו כמעט לחלוטין מגורלם של עשרות אלפי היהודים שעדיין חיו בגטו בפרוץ המרד. את נס המרד הניפו אמנם חברי תנועות הנוער – הציוניות והלא ציוניות גם יחד – אולם את כובד משקלו נשאו אלפי היהודים שחיו בגטו עד אז ושסירבו להתפנות ממנו גם כאשר הפך כולו למלכודת אש.
זאת ועוד, עיון מעמיק בתולדות גטו ורשה בתקופת השואה מעלה חללים נוספים הקיימים בידע הנוגע למרד, קורותיו ומקורותיו. כך למשל, חיי היום יום של יהודי גטו ורשה, זכו למקום מרכזי בחקר השואה ואף שימשו זירה לבחינת סוגיות חברתיות ותרבותיות רבות. אך העיסוק בחיי החברה היהודית – כפרטים וכציבור – נתחם לרוב בקיץ 1942, כאשר מרבית תושבי הגטו נשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם. בחינת גורלם של יהודי ורשה – על היבטיו החברתיים-כלכליים-תרבותיים ועוד – בחודשים האחרונים לקיום הגטו – נעדר כמעט כליל מחקר גטו ורשה. ברם היכולת שלנו להתחקות אחר ההתנסות של שרידי יהודי ורשה במהלך המרד קשורה קשר הדוק לעיסוק בחייהם של אלו שנותרו – ולו באופן זמני – בין גבולותיו לאחר הגירושים ההמוניים.
במסגרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ג, אשר עוסק ב”התקוממות ומרי בשואה – בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה”, בחרנו להאיר מספר היבטים מרכזיים של מרד גטו ורשה, בהם ידועים יותר ובהם מוכרים הרבה פחות. בין השאר נבקש לבחון את השאלות הבאות: כיצד התנהלו חייהם של שארית יהודי ורשה לאחר הגירוש הגדול? מה היו נקודות המפנה של תנועות ההתנגדות כמו גם של הציבור כולו במהלך החודשים האחרונים לקיומו של גטו ורשה ומה התרחש בגטו במהלך ינואר 1943? מה היה חלקה במרד של האוכלוסייה היהודית שלא השתייכה לארגוני ההתנגדות וכיצד תרמה ההתבצר ות היהודית בבונקרים למאבק נגד הגרמנים? כיצד התנהלה הלחימה היהודית במהלך המרד ומה התרחש בהריסות הגטו לאחר הסיום הרשמי של דיכוי המרד?
היכולת שלנו לענות על שאלות אלו ורבות אחרות מתבססת בראש ובראשונה על המקורות הרבים המצויים בידנו, ובכללם יומנים וזיכרונות בני הזמן; תיעוד גרמני; כמו גם עדויות מאוחרות בכתב ובעל פה ובהן עדויות וידאו של יהודים שנטלו חלק במרד.
בתערוכה זו מובאים קטעים נבחרים מתוך שעות רבות של עדויות וידיאו אותן מסרו רבים מניצולי גטו ורשה ולוחמיו. חלק מיהודי הגטו הצליחו לחמוק מהגטו לאחר הלחימה שנערכה בו ושרדו בצד הארי במסתור, בזהות בדויה או ביערות; אחרים התבצרו בבונקרים שבגטו אולם נחשפו על ידי הגרמנים ונשלחו למחנות ריכוז והשמדה; והיו גם מתי-מעט שהצליחו לשרוד בין חורבות הגטו ההרוס ולהגיע ליום השחרור. אולם מרבית היהודים שנטלו חלק במרד גטו ורשה נרצחו אם במהלך הדיכוי האכזרי, אם בניסיונותיהם להיחלץ מהגטו הבוער, אם במחנות הגרמנים ואם בצד הארי. רק בודדים שרדו את התופת ומקצת מעדויותיהם מובאות בפניכם.
תיעוד ייחודי זה מאפשר לנו לשפוך אור על חיי הציבור היהודי במהלך מרד גטו ורשה באופן חדשני, ותורמים להבנתנו את אחד הפרקים המרכזיים בתולדות שואת יהודי אירופה.
Add Comment