בהבה
ביום האחרון, של חופשת הפסח שבר בני את ידו השמאלית, שהיא ידו החזקה. בזמן שישבנו בחדר מיון וחיכינו לרופא, ניסיתי לרומם את רוחו הנכאה באמצעות בחינת חצי הכוס המלאה: “לפחות זה קרה לך ביום האחרון של החופש ולא בתחילתו”, “בטח יורה לך הרופא להשאר בבית לעוד יומיים”, “כל החברים שלך ירצו לכתוב על הגבס”, “לא תצטרך להכין שיעורים במשך חודש שלם!”…
tal_rabinovich_t180_02.jpg
“באמת אימא?! חודש שלם אני לא צריך להכין שיעורים?” נאחז בחשוב לו מכול.
“נכון, חודש שלם, אלא אם תרצה ללמד את ידך השנייה לכתוב… הרי הדבר תלוי רק בך”.
למחרת נשאר הילד בבית וכצפוי, השתעמם. עם חזרתי מהעבודה, הספיק להשלים את שיעורי הבית ואת אשר כתב בידו ה”חלשה” הראה לי בגאווה. נדהמתי מכתב היד שהיה קריא וברור, כמעט כמו כתב ידו החזקה.
“כל הכבוד! איך הצלחת? איך עשית את זה!?”
“רציתי והתאמצתי”, ענה את האמת הפשוטה, “בהתחלה היה קשה אחר כך התרגלתי”.
***
הצדק: אם פלוני נתן אגרוף לאשתו, אז אותו פלוני צריך להיענש על מעשיו ולשבת בכלא.
ההיגיון: נכון, צדק ידידי, אבל אני מבקש ממך, תן לי לנהל את הדיון הזה עם המבולבלים… אתה הרי יודע שקיומך הוא בעיקר סמלי ושאיפותיך אוטופיות. השאר לי, להיגיון, לומר את דברי… רק כך יש לך סיכוי לשרוד ואף לשגשג.
ובכן… בחברה מתוקנת כשלנו, ישנם ערכים מוסכמים והאלימות מוגדרת כפשע, כמעשה פלילי. יתירה מכך, אפילו איום באלימות הוא בגדר עבירה פלילית. על כן ענישה היא מה שמגיע לפושע. הענישה – צריכה להיות מרתיעה ולשם כך משמעותית! אם לא ייענש, יחזור על מעשיו, כי בכך יקבל לגיטימציה או יפרש את היעדר הענישה כלגיטימציה למעשיו. לכן אותו פלוני צריך להיכנס אחר כבוד לבית סוהר.
המבולבלים: לכלא? מה פתאום לכלא? מי יפרנס את אשתו? מי יביא אוכל לילדיה? פלוני לא יכול ללכת לכלא כי פלוני נחוץ בבית, נחוץ לחברה. פלוני על כן לא ייענש, פלוני יישלח לטיפול, נטפל בו, נשקם אותו וכך תיפסק אלימותו.
ההיגיון: פלוני לא בהכרח זקוק לטיפול כדי לשנות את דרכו, הוא זקוק להחלטה אישית, הוא צריך לרצות להשתנות. רצונו יתגבש בכיוון הרצוי אם לא תהיה לו ברירה, וזאת ייתכן אם יידע כי ענישה חמורה תהיה התוצאה למעשיו. רוב הגברים המכים אינם זקוקים לטיפול כדי לשנות את דרכם אלא לרצון. אם תתעקשו על טיפול, אז תנו לו, אך לא כפרס על מעשיו, אלא במקביל לריצוי עונשו, לאמור, בין כותלי הכלא. הטיפול לא יהיה אפקטיבי ללא ענישה, הטיפול עצמו אינו גורם מרתיע.
violence_t180k-n_2004_01.jpg
המבולבלים: אבל אם יש 200,000 פלונים אלימים… 200,000 ישבו בכלא? זה בלתי אפשרי, זה לא מעשי, אין תקציבים להקמת בתי סוהר כה רבים, מי יפרנס את 200,000 משפחותיהם? לא ולא! לא יקום ולא יהיה, אין תקציב!
ההיגיון: אהההה… כמובן… ה ת ק צ י ב! אנא, שימו לבותיכם היטב: המצב שאתם מציעים תחת הכותרת “חוסר תקציב” יוצר מצב של מתן לגיטימציה לעוד גברים להיות אלימים. בצורה זו, ממש בקרוב, יהיו בישראל 300,000 גברים מכים! אחר כך 400,000 ואז התקציב שיידרש לטיפול בנשים, בילדים ובדורות הבאים – יהיה גדול פי כמה כי התופעה תלך ותגדל, הנחשלות תהיה כנחשול.
בהנחה גסה, כי קיימים 3 ילדים בממוצע למשפחה, אז 900,000 ילדים יהיו ילדים מוכים במדינת ישראל! (ואגב, גם אם הם אינם מוכים ישירות ורק אימם מוכה, הרי ידוע כי ילדים עדים לאלימות מפתחים תגובות קשות כמו ילדים מוכים ולעיתים אף קשות יותר.)
חוץ מזה, כיום, בין 200,000 הנשים המוכות (נתונים על פי סטטיסטיקה של המשטרה, סטטיסטיקה ה”משקרת” כלפי מטה לטענת ארגוני הנשים), יש רבות מהנשים המוכות שהן עובדות, עצמאיות, משכילות ולא תלויות 100% רק בפרנסת הבעל. ייתכן שרמת חייהן תרד אך איכותם תעלה (חופש, ביטחון, דימוי עצמי…), לפעמים גם אורך חייהן יעלה!
המבולבלים: אבל אי אפשר להשבית 200,000 גברים מכים.
ההיגיון: זו ירידה לצורך עליה לגבי רבים מהם, כי כאשר יידע הגבר האלים שהתנהגות אלימה אינה מקובלת ואינה נסלחת – ישנה את דרכו, ויקטן משמעותית מעגל האלימות. ברגע שפלוני יידע כי תגובה לאגרוף שייתן היא חודש בכלא, או שנה, אז תופעת הכאת הנשים תקטן ולא תגדל – ואת התוצאות נרגיש בטווח המיידי!
מבחינה תקציבית זהו הפתרון הזול ביותר! רובם הגדול של הגברים המכים יסיקו מסקנות וישנו דרכיהם. הדבר תלוי ברצונו של הגבר האלים ובהחלטה שיקבל על עצמו! הרי רוב האלימים אינם חסרי שליטה ואינם חסרי שפיות.
על פי הנתונים שהצטברו אנו יודעים, כי רוב הגברים האלימים כן שולטים בעצמם. אלימותם היא כלפי נשותיהם, הם אינם אלימים כלפי המעסיק בעבודה או כלפי החברים בשכונה וגם לא כשהם באים בציבור: הם אלימים רק בתוך ביתם, כלפי האישה הנתפסת כחלשה וכחסרת אונים והם מרשים לעצמם להיות אלימים מתוך ידיעה ברורה, כי הם לא נצפים על ידי אחרים וכי לא ייארע להם דבר. הם בוחרים באלימות. גברים אלה, אם ירצו – ישנו דרכם, מתוך בחירה!
המבולבלים: האין בכך עוול? הרי אותם גברים אלימים הם קורבנות, קורבנות של עצמם, קורבנות של החיים, קורבנות של החברה המקפחת, המפלה… הם לא אשמים!
ההיגיון: נכון, חלקם באמת קורבנות, הם קורבנות ש”מקרבנים” אחרים. גם מי ששבר את ידו הוא קורבן, בכל חברה יש חלשים, מסכנים, יתומים, אלמנות… גם חולה סרטן הוא קורבן, גם נפגע טרור הוא קורבן, גם העיוור מלידה הוא קורבן וגם ניצולי שואה הם קורבנות… אך אין לתת להם את האפשרות לאמלל אחרים, נכון?
המבולבלים: נכון, אמת.
ההיגיון: הרי לא ניתן ליצור טור גיאומטרי שבו הקורבן יכול לקרבן אחרים מכיוון שהוא קורבן… בצורה כזו תיהרס החברה.
המבולבלים: נכון, אמת. אך מה עם טיפול? הרי צריך לעזור לחלש, מה לגבי אלה שאינם שולטים?
ההיגיון: בוא ונהיה מציאותיים, המצב הטוב ביותר הוא אם היה ניתן לטפל בכולם. אך לפעמים אין ברירה אלא לקבל החלטה במי מטפלים: בנרקומן או בילדים שלו? הקרבן חטא – במה חטאו הילדים? ודע כי בכל מצב, בכל תחום, ובכל חברה יהיו תמיד אנשים בשוליים, ועל כך נאמר:
“כי לא יחדל אביון מקרב הארץ” (דברים ט”ו י”א).
כלפי אלה החריגים יש גמ”ח, יש מתן בסתר, ישנן עמותות, קיימים ארגונים ואמצעים חברתיים לעזור לרבים.
המבולבלים: נכון, אז מה עושים?
ההיגיון: משנים את גישה: מסלחנית – למענישה. בצורה זו תפחת התופעה מיידית ומשמעותית. בשולי התופעה יהיו אלה שלא ניתן לעזור להם, אך לגבי הרוב הענישה מהווה את הכלי הכי מוסרי, צודק ואפילו יעיל.
__________
* הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי tal-tales
Add Comment