אינני מצליח לארגן את מחשבותיי בין מהות הערכים הנעלים הנשמעים ביום הזכרון, לבין ההפסקה העליזה של ערב ויום העצמאות, עד ההמשך הכמעט אוטומטי של גניבות, רצח, שוד, אונס, אלימות, תאונות דרכים, שחיתות ציבורית ומה לא עוד…
למנואלה דבירי, אם ששכלה את בנה: “קמתי הבוקר, חשבתי על חובתינו לבנים שנפלו כדי שתהייה לנו זכות לחיות במדינה הזו, ולא הרגשתי נוח. הערב שמעתי אותך בטלוויזיה, ואמרת בדיוק כדברים שחשבתי ביני לביני…”.
Nissim_Gabbay_180_07.jpg
אינני יודע למה, אבל בערב יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, קמתי בהרגשה שאין לנו זכות להתהלך, לנסוע ולחיות את החיים האלה, כפי שהם נראים בשנים האחרונות במדינה הזו – כאשר מיטב הבנים טמונים בבתי העלמין.
הרגשתי בגידה, כחלק ממערך תושבים הרודף יום יום אחר הכסף, המחפש כל דרך להיות במרכזי כח, הזונח ערכים של צדק ומוסר,
וצועד בגאון אל תחתיות שאול בלתי נגמרות.
כל מסת השחיתויות, כל הדיווחים החדשותיים שתמיד בולטים בנושאים כואבים, רעים ופליליים… הכניסו אותי למיגננה בלתי ברורה, להרגשה לא נעימה – כי כל זה הוא ההיפך ממה שהנופלים במערכות ישראל רצו לתת את חייהם למענו.
אני יודע שיש בכך נאיביות. אני גם יודע שהחיים חייבים להימשך.
אבל אינני יודע מדוע כל החדשות, המיבזקים, ועמודי העיתונים – צריכים לתת לי/לנו את התמונה הכל כך שחורה… את בבואתינו המכוערת…
את המסר הכל כך שלילי – לנו, לילדינו, לשכנינו הקרובים והרחוקים…
אינני מצליח לארגן את מחשבותיי בין מהות הערכים הנעלים הנשמעים ביום הזכרון, לבין ההפסקה העליזה של ערב ויום העצמאות, עד ההמשך הכמעט אוטומטי של גניבות, רצח, שוד, אונס, אלימות, תאונות דרכים, שחיתות ציבורית ומה לא עוד… שבאים מיד לאחר תום ניפנוף המנגלים.
ראשי האטום, עם מעט המח שאלוהים הכניס בו, איננו מצליח לקלוט מדוע הייתי צריך לוותר על חבר מקסים, שהלך במלחמת יום כיפור, עזב אשה צעירה וילדה, עזב הורים, עזב חברים, עזב מקום עבודה, עזב עתיד אישי, עזב מדינה שאהב…
ועם “טוב למות בעד ארצנו” השאיר אותנו כדי שנוכל לשחק בקזינו, כדי שמכוני הליווי ישגשגו, כדי שבית הנבחרים יהיה מקלטם של עבריינים, כדי שהכסף יענה את הכל וכדי שיצחקו כל כרישי הפשע אל עבר האזרח כפוף הגב הקם ב-5 בבוקר לעמל יומו – ויטחן את נפשו בתהייה לאלוהיו: “מדוע רשע וטוב לו, צדיק ורע לו?!”.
אני יודע שיש כאלה שמרימים גבה: “מה הוא מבלבל לנו את המח?” הרי אלה הם החיים, ואין לנו שליטה על מהלכיהם…
האומנם?
לי זה ממש לא ברור, או ליתר דיוק, זה ברור לחלוטין שבמדינה ועולם כזה אינני רוצה לחיות. אז נכון, שאני “משתלב” איכשהו, בתוך כל האנדרלמוסיה המסריחה היומיומית הזו… אבל תודו שאת הפריבילגיה היחידה של מחשבות ביני לבין עצמי – אפילו תת-אלוף הגנבים, אלוף הפושעים, ורמטכ”ל הנבחרים – ממני לא יוכל לקחת.
__________
הכותב הוא נסים גבאי, 050-206511, gabbai@012.net.il, המשמש כמנהל פורום “השלטון בישראל” באתר ynet
