לאחר שהתרגלתי לנוכחות הסיכה החומה שעליה פסי תכלת-לבן, פסי הטלית שעל הדגל, חשתי כבוד וגאווה. התחממתי
ראשית ייאמר, כי אני מביאה את סיפורי האישי ביודעי שזהו סיפור ישראלי אופייני ושכיח, המגלם את המציאות בה אנו חיים לטוב ולרע.
tal_rabinovich_t180_02.jpg
ארבע שנים, לאחר שאבא נהרג על אדמת הבקעה, ארזה אימי מזוודות ונסעה איתנו לארצות הברית. שם, בנכר, חייתי שלוש שנים כנערה מתבגרת. בגיל שבע-עשרה חזרתי לישראל לבדי. כעבור כשנה התגייסתי לצה”ל, הייתי מדריכת חי”ר ומוכרת כחיילת בודדה.
אימי עדיין מתגוררת שם, בארה”ב של אמריקה, מזה עשרים וחמש שנה. אחי ואחותי אף הם בחו”ל. אני היחידה מבני משפחתי אשר מתגוררת בישראל, הארץ שלקחה לי את אבא, הארץ שאבא מת על הגנתה.
אבא נולד ברומניה. הוא עבד בתכנון אוניות בבוקרשט. בשנת 1957 הוריו הגישו בקשה לקבלת פספורט כדי לעזוב את רומניה ולעלות לארץ. כתוצאה מכך הם כולם איבדו את מקום עבודתם. סבי, דוד, היה סמנכ”ל משרד הדלק הלאומי. סבתי, ליזה, הייתה מזכירה בכירה בעיתון יומי. אחיו של אבי היה אז תלמיד בביה”ס לרפואה ואבא היה תלמיד השנה השלישית בפוליטכניקום של בוקרשט. (מקביל לטכניון).
אבי (ארנסט רבינוביץ’) ואחיו “נזרקו” מבתי הספר כתגובה על הגשת הבקשה. המשפחה הייתה במצב כלכלי קשה. לא היה כסף ללחם. למזלה של המשפחה, אבא, שהיה בנבחרת הספורט הלאומית כצ’מפיון בקרב עשר, היה זכאי לקבל מדי יום שני ככרות לחם ושני קרטוני חלב. מאמן הנבחרת הלאומית של רומניה, היה איש חשוך ילדים. הוא ואשתו אהבו את אבא כאילו היה בנם, גם זה אפשר לו פה ושם הטבות קטנות. אחרי זמן מה, בזכות כוחו הפיזי, עבד כסבל בנמל.
ernest_180_01.jpg
אבא, המתין עם הוריו (סבי וסבתי) שמונה שנים עד לקבלת היתר היציאה לארץ. הם הביאו אתם בבואם שמיכות, סדינים, מגבות אחדות ומעט בגדים. את המפתח לביתם – מסרו במשרדי הממשלה כדי לקבל את הדרכונים. הם נסעו באמצעות הסוכנות היהודית והגיעו לחיפה באנייה מנאפולי, איטליה.
אימא מספרת שמישהו מבין העולים אמר להם שבארץ ישראל אין תפוחים ואין שום. כדי שלא לבוא בידיים ריקות, קנו בפרוטות שהיו להם סל של תפוחים ושרשרת של ראשי-שום ונפנפו בהם בשמחה וגאווה מסיפון האנייה, מבלי שאיש יבין למה שום ומדוע תפוחים…
הגיעו לארץ בסוף יוני, 1965. סבא דוד אשר לימד את עצמו עברית עוד ברומניה, קיבל מיד עבודה במשרד הממשלתי לסטטיסטיקה. בתום שנת עבודתו הראשונה (או השנייה), הוענק לו התואר “העובד המצטיין”.
הייתה לו השכלה אקדמאית בכלכלה. אבא התחיל לעבוד במשרד של אדריכל ירושלמי ביום השני או השלישי לאחר עלייתו ארצה. ביום שישי של אותו שבוע הוא התחיל ללמוד עברית באולפן ולעבוד אחה”צ ובערב. אחרי שלושה שבועות אינטנסיביים של לימודי עברית (כל בוקר חמש שעות), הוא סיפר למורתו על אהבתו אליה וביקש את ידה. כמו באגדות הטובות היא הסכימה, ובאולפן עציון שבירושלים היו שותפים לשמחה כל התלמידים, המורים והמנהל.
בתום מחזור הלימודים באולפן, כלומר; כחמישה חודשים מאז עלייתו לארץ, הוא ומורתו לעברית נישאו כדת וכדין. וכמו שאומרת אמי: “… ואילו לא היה סוף עצוב לסיפור היפה הזה – זה היה בודאי סיפור שמח מאוד”…
נולדתי במאי 1966 ותשע שנים היה לי אבא. התקופה הזו, שמתחילה ביום השביעי של פסח – הוא יום נפילתו של אבא, תקופה הממשיכה דרך יום השואה והגבורה, ומסתיימת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – היא עבורי התקופה העצובה בשנה, היא האביב שלי.
* * *
לפני מספר חודשים, הגיע לביתי קצין צעיר במדים נקיים ומסר לידי את “אות מלחמת ההתשה”. על הכרטיס הנלווה היה כתוב: “ניתן לכם, על השתתפות יקירכם ארנסט רבינוביץ’, ז”ל במלחמת ההתשה”. פגישתנו הייתה קצרה, מנומסת… רשמית בעיקר.
פתחתי את המעטפה ברגשות מעורבים: מצד אחד חשתי שטרחו ושהשקיעו ומצד שני חשבתי: מה אני צריכה את הדבר הזה? בשביל מה זה טוב? איפה לשים את זה? מה זה כבר משנה?
אולם כעבור דקות, לאחר שהתרגלתי לנוכחות הסיכה החומה שעליה פסי תכלת-לבן, פסי הטלית שעל הדגל, חשתי כבוד וגאווה. התחממתי מבפנים לאור הידיעה שצה”ל לא שוכח, שצה”ל מוקיר את חלליו, שהוא נוצר את זכרם, מכבד, מעריך ומתעד את אנשיו.
הרגשתי שייכת, מחוזקת.
מחוזקת ועצובה.<!–arnst_01.htm–>
__________
* הכותבת טל רבינוביץ’, הינה סופרת, מרצה ומורה בחינוך המיוחד בבית ספר תיכון ומלמדת בנושא התמחותה הוראת אנגלית לילדים ליקויי למידה. המעוניינים ליצור קשר עם הסופרת יפנו לאתר האישי tal-tales
