במאי 1960, לכדו אנשי “המוסד” הישראלי בארגנטינה את אדולף אייכמן, ראש המנגנון הביורוקרטי שפעל לחיסולם של יהודי אירופה. הוא הובא לישראל והועמד לדין על חלקו בניהול השמדתם של יהודי אירופה במלחמת-העולם השנייה. בתולדותיה של החברה הישראלית, משפט אייכמן נחשב לציון דרך. אחד מרגעי השיא במשפט היה נאום התביעה של גדעון האוזנר, שפתח את המשפט.
היה זה מהלך חסר תקדים, שבו צורר ישראל, הובא ארצה והועמד לדין על-פי החוק הישראלי לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם (תש”י 1950). היועץ המשפטי לממשלת ישראל באותה עת, גדעון האוזנר, הכין כתב אישום שגולל לראשונה בפומבי את מעשי ההתעללות של הנאצים ביהודים. גדעון האוזנר (1990-1915) נולד בפולין ועלה ארצה בילדותו. את השכלתו המשפטית רכש בירושלים.
בשנת 1960 החליף את חיים כהן, בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכיהן בתפקידו זה למעלה משנתיים, עד שהתפטר לנוכח חילוקי דעות בינו ובין שר המשפטים דאז, דב יוסף, בשאלת מעמדו ומידת עצמאותו של היועץ המשפטי. בשנים שלאחר מכן היה מעורב בפעילות פוליטית ונבחר לכנסת השישית מטעם המפלגה הליברלית העצמאית, יורשתה של המפלגה הפרוגרסיבית. הוא היה חבר כנסת עד שנת 1981 וכיהן כחבר בממשלה שנים אחדות.
יותר מכל אישיות אחרת, היה האוזנר, מזוהה בציבור הישראלי עם פתיחת הפצע של השואה ועם עשיית הדין בנאצים. בעקבות המשפט היה לאחד מבכירי הממסד המנציח את השואה. הוא כיהן כיו”ר המועצה הבינלאומית של “יד-ושם” והוזמן להרצות על השואה ברחבי העולם.
משפט אייכמן, שנפתח באפריל 1961 בירושלים, לא היה רק משפטו של רב-טבחים אחד, אלא מסע היסטורי מכאיב לחשיפת פניה האמיתיים של מכונת הרצח הנאצית, עד כי הוטלו ספקות בדבר תקינות ההליך השיפוטי.
בתולדותיה של החברה הישראלית, משפט אייכמן, נחשב לציון דרך. עד אז העדיפו ישראלים רבים להתעלם מן השואה. הניצולים, אשר השיבו לשאלות על דוכן העדים במשפט, אפשרו לראשונה למי שלא היה שם – לחוש ולהבין את אשר אירע.
eicman_court_310_01.jpg
אחד מרגעי השיא במשפט היה נאום התביעה של גדעון האוזנר, שפתח את המשפט. הנאום נמשך שבע שעות ומתוכו בחרנו להביא את דברי הפתיחה.
בספרו משפט בירושלים* מתאר האוזנר, את מעמד השמעת נאום הפתיחה בבית-המשפט: כשסיימתי, שמעתי בכי חרישי בקהל. נדמתי ולא יכולתי להמשיך, כי המילים נתקעו בגרוני. למזלי, קרבה השעה שש אחרי הצהריים, שעת הפסקת הדיון. אב בית-הדין הבחין, כנראה, במה שאירע לי ושאל אם זהו מקום מתאים להפסיק. הנעתי בראשי בהסכמה ובתודה.
אני מאשים…
(קטעים מתוך נאום הפתיחה של התובע, היועץ המשפטי לממשלה, מר גדעון האוזנר)
במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו ששה מיליון קטגורים.
אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: ’אני מאשים’, מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.
דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהייה, על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.
eicman_court_180_01.jpg
ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות. הציווי “בדמיך חיי!” מלווה אומה זו, מאז הופעתה על במת ההיסטוריה. פרעה במצרים החליט לענותם בסבלותם ולהשליך בניהם ליאור. המן, ציווה להשמידם, להרגם ולאבדם; חמלניצקי, טבח המוניהם; פטלורה עשה בהם פוגרומים.
אך בכל הנתיב העקוב מדם של העם הזה, מאז היותו לגוי ועד היום, לא קם אדם אשר עלה בידו לעולל אשר עולל משטר הרשע של היטלר, ואת אשר ביצע אדולף אייכמן, הזרוע השלוחה של משטר זה להשמדת העם היהודי.
אין עוד דוגמא בדברי ימי העמים שאפשר היה להטיח בפני אדם כתב אישום כגון זה שנשמע כאן. אף המעללים האיומים ביותר, מקפיאי הדם ומסמרי השיער של נירון קיסר, אטילה וג’ינגס חאן, אלה דמויות האימים של ברבריזם ותאוות דם, שהיו למשל ולשנינה ולדראון עולם – הריהם מחווירים לעומת הזוועות ומוראות ההשמד שיוצגו לכם, במשפט זה.
בשחר דברי הימים היו דוגמאות למלחמות כליה, כאשר הסתער שבט על שבט להשמידו, כאשר בסערת מלחמה ובלהט קרבות נשחטו, נטבחו או הוגלו לאומים. אך בדור זה אירע, כי מנגנון מדינה קם על אוכלוסיה שלוה, חסרת מגן ושוחרת שלום, על גברים, נשים, ישישים, ילדים עוללים וטף, כלא אותם במחנות, הקיף אותם בחומות, גדר אותם בגדרי תיל מחושמלים והחליט להשמידם עד תום.
אף הרצח אינו תופעה חדשה עלי אדמות והריהו ידוע למין האנושי מימי בראשית של קין והבל. אבל צריך היה להגיע למאה העשרים הזאת בכדי לחזות במו עינינו ברצח מסוג חדש: לא עקב התלקחות יצרים רגעית או איפול נפשי, אלא מתוך החלטה מחושבת ותכנון
מושלם, לא על פי מזימת יחיד, אלא בקנונית פשע אדירה ששותפו בה אלפים, לא כלפי קורבן אחד שרוצחו החליט להעבירו מן העולם, אלא כלפי אומה שלמה.
במשפט זה נפגוש גם רוצח מסוג חדש, זה המבצע את מלאכת הדמים מעבר לשולחן הכתיבה שלו, שרק לעיתים רחוקות יעשה את המעשה במו ידיו. ידוע לנו בוודאות על מקרה אחד בו הכה אדולף אייכמן, עד מוות נער יהודי על שהעיז לגנוב פרי מעץ דובדבן בחצר ביתו בבודפשט. אך דברו היה מפעיל תאי גזים, שיחת טלפון שלו – מסיעה רכבות אל מרכזי ההשמדה, חתימתו – גוזרת דינם של אלפים, רבבות ומיליונים.
משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית | צילום: ויקיפדיה | עיבוד: שולי סונגו ©
הוא פקד וציווה – ומכוח פקודתו הגיחו קלגסים לגרש יהודים ממשכנותיהם, להכותם, לענותם, לרדפם לגטאות, להדביק להם אות קלון, לגזול רכושם, ולבסוף – לאחר שעונו ונשדדו, לאחר שנסחט מהם הכל, ואפילו שיער ראשם נלקח – הובלו בהמוניהם אל המוות.
אף הגוויות היו עוד בנות ערך; עוד נעקרו שיני הזהב וטבעות הנישואין.
<!–auz_01.htm–>עוד מאגר עדויות ממשפט אייכמן – לחצו כאן לאתר סנונית
Add Comment