אכילת דגים עשירים בחומצות שומן מסוג אומגה 3, תורמת להפחתת הסיכון ללקות באלצהיימר
אכילת דגים פעם אחת בשבוע עשויה להפחית בחצי את הסיכון ללקות במחלת האלצהיימר.
Salmon_t180_01.jpg
נמצא שאכילת דגים עשירים בחומצות שומן מסוג אומגה 3 בתדירות של לפחות פעם אחת בשבוע, תורמת להפחתת הסיכון ללקות באלצהיימר ב-60%, בהשוואה לאנשים שצרכו דגים לעיתים נדירות או שלא צרכו דגים כלל.
מומלץ, לבחור דגים, שאינם מכילים כספית (רעל מסוכן שנאגר בדגים מסוימים כתוצאה מזיהום סביבתי), דוגמת סָלמוֹן, דג הסנדל, חמור-ים ובקלה.
אז מה כדאי? הקפידו על אכילת דגים לפחות פעם אחת בשבוע. העדיפו דגים עשירים בחומצות שומניות מסוג אומגה 3, כדוגמת: דג הסָלמוֹן.
דג הסָלמוֹן חי במימיו המלוחים של הים. כאשר מגיע זמן הרבייה, הוא שוחה במעלה הנהר, אל המים המתוקים כדי להתרבות.
לדג סָלמוֹן, מנגנון פנימי מופלא המאפשר לו לנתב את דרכו בחזרה אל המקום בו נולד בעצמו.
כתום – ורוד, הוא הצבע של דג סָלמוֹן שחי בים. צבעו של הסָלמוֹן, מן החקלאות הימית הוא אפרפר.
המגזין “סיגאר – מגזין החיים הטובים” עוד מספר בין היתר, על מעלותיו של דג סָלמוֹן: הדג סָלמוֹן הוא ללא ספק הדג האידיאלי. בשרו קל מאוד לזיהוי בעין ובחך, כי הוא בעל צבע כתום-ורוד משגע וטעם מלא, רך, שמנמן ועסיסי, הכובש את חלל הפה ומותיר טעם של עוד ועוד.
יש הרבה סוגים של סָלמוֹן. הטוב והאריסטוקרטי מכולם הוא, ככל הנראה, סָלמוֹן הקרוי ’צ’ינוּק’ (Chinook) הקרוי גם ’קינג’ או ’ספרינג’.
השם צ’ינוק, בא לו משמם של האינדיאנים שנקראו בשם זה, ושמועדי השנה שלהם סבו סביב מנהגי הנדידה של להקות הסָלמוֹן העצומות בין נהר קולומביה – היום במדינת וושינגטון בצפון-מערבה של ארה”ב – לאוקיינוס השקט. הסלמונים של האוקיינוס השקט הם הטובים מכולם. רוב סוגי הסָלמוֹן הם מעולים, אך לא כולם.
יש גם דגי סָלמוֹן פחותים. גם לא כולם ורודים בפנים. סָלמוֹן ה’צ’אם’ למשל (Chum, הקרוי גם Keta) אינו ורוד ובשרו גם למדי. הפופולארי מכולם הוא סָלמוֹן, הקרוי ’פינק’ (Pink), דג קטן למדי יחסית לסָלמוֹן, כשניים וחצי קילו וטעים מאוד.
מקורות מדעיים ברשת לידיעה:
Morris, M.C., Evans, D.A., Bienias, J.L., Tangney, C.C., Bennett, D.A., Wilson, R.S., Aggarwal, N., & Schneider, J. (2003). Consumption of fish and n-3 fatty acids and risk of incident Alzheimer disease. Archives of Neurology, 60(7), 940-946
הידיעה מובאת מתוך אתר מכון ויינגייט
