כישראלי, אני שמח על קולות ערבים ביקורתיים. אבל ערביי ישראל חייבים להרים קול נגד המתאבדים והפוליטיקאים תומכי החיזבאללה. מכתב לערביי ישראל
pinhasi_israel_180_01.jpg
שלום רב לך רחיק. קראתי בעניין רב את מכתבך, כפי שהתפרסם לפני ימים אחדים (מעריב; “אל תנתקו אותי מתרבותי”, 15.2) ובלבי חשבתי שאילו רבים מחברייך היו מרגישים או חושבים באמת ובתמים כמוך, ייתכן מאוד שאפילו לא היה צורך במכתבך, שבו את מביעה הזדהות עם התרבות הישראלית ומתנגדת לסיפוח אום אל-פאחם לרשות הפלשתינית.
אני גם מבין מאוד ללבך, כיוון שהאפשרות להחליף תרבויות במקרה הזה אינה מושכת במיוחד, וזאת בלשון המעטה. ואני מאוד מזדהה עם חששך. אני גם יודע כמה מתסכל הדבר להיות בן מיעוטים ערבי פלשתיני במדינת ישראל.
אבל כעובדה, רק אוכל לציין שהתסכול הוא דו-צדדי. אנו חיים זה לצד זה לא מבחירה חופשית. המאבק נמשך כבר עשרות שנים, וכולם צודקים במאבק הזה.
אבל כשכולם צודקים אין שום אפשרות לממש את הצדק. את מצהירה באומץ רב על כך שאינך מוכנה לוותר על יתרונות התרבות שקיימים כאן. צריך אומץ כדי להכריז על כך.
ואומץ כידוע לך, הוא מצרך יקר מאוד. לא בחרת את דתך או מוצאך. זו עובדה. גם אני לא. אבל התרבות אליה נקשרת, כדברייך, נותנת לך את כל הכלים לפקוח עיניים, ובאומץ בו ניחנת, אפילו להיות ביקורתית.
אני חי בתרבות שמאפשרת לי את זכות ההתבטאות והביקורת ומעולם לא חסכתי שבטי מכל אלו המנסים לקחת מונופול על מחשבותי, דרכי והתנהגותי. וזו גם דרכה של הדמוקרטיה.
aravim_180_k-n_01.jpg
אבל חייבים להביט במציאות. הדת המוסלמית נמצאת בימים אלה במשבר איום. השמרנות הבלתי מתפשרת של חכמי הדת היא שגרמה לפיגור התרבותי במרחב המוסלמי.
זה מתבטא בצורת הממשל, במעמד האישה, בגודל המשפחה, וכל אלה גורמים לעוני מחפיר. כל זה מביא לכלכלה מפגרת ולתסכול עצום.
אני, ולבטח גם את, מבין לנפשו של כל צעיר ערבי פלשתיני שרואה כיצד העולם (המערבי) פשוט עוקף אותו בסיבוב. והוא, הצעיר המוסלמי המוכשר, לפחות כמו יריביו, נותר מיותם ומקופח מאחור. והתסכול, רחיק, הוא אויב מסוכן מאין כמוהו.
והתוצאה היא, שרק אם מוסלמית מסוגלת, כנראה, לשלוח את בנה או בתה להתפוצץ בקניון או באוטובוס, או להתאבד עם מטוס עמוס אנשים על מגדלים הומים אדם, רק כדי להרוג. אין לך הסבר הגיוני לכך. בלבך את מרגישה כמוני, ומגנה זאת. אבל זו דתך ולא דתי, ולכן אחריותך לכך גדולה יותר.
אם רבים מחברייך היו חושבים כמוך (בכל העולם הערבי) הרי שהיו מורדים. כאן בישראל הדמוקרטית יש לך אפילו האפשרות לכך.
מהומות אוקטובר האיומות, בהן כיכבו תלמידי אום אל-פאחם, תרמו הרבה לתסכול שלי. כי הופגנה שם שנאה. ושוב איני מחפש צדק, אך ההרגשה שיקשה עלינו לחיות יחדיו רק התגברה. ובאופן טבעי יש המחפשים לכל זה פתרון.
וכמו במשפחה ממוצעת, לעיתים חייבים להיפרד. במקרה שאינך יודעת, אז עד היום לא נקבעו גבולותיה של ישראל, ומדינה רשאית לוותר על שטחים. המדינה אינה בוגדת בך רחיק, אם יש כאלו החושבים שמוטב גדר מפרידה ויחסי שכנים, מאשר מלחמה ואיבה בתוך הבית.
אל תוותרי, רחיק. כדאי אולי אפילו שתרבי בפעילות, כמו מכתבים למסיתים במסגדים, לחברי הכנסת התומכים בחיזבאללה. תארגני את חברייך, תדרשי שיאפשרו לך לשרת, בצבא או בשירות לאומי, וזאת על מנת לרכוש זכויות מלאות בתרבות בה את חפצה.
ותעשי כל זאת גם משום שאת בעצמך מבינה כעת למה ישנם בינינו רבים, החושבים שהפתרון היחיד הוא היפרדות. ושאין מדובר כאן חלילה בבגידות, אלא בפתרון שכרגע אולי הוא הרע במיעוטו.
pinhasi_israel_signature_100_01.jpg
Add Comment