430_logo_02.jpg
המכתב
לבושה במדי זית מגוהצים, ענדה על כתפה תג של חטיבת גולני. בעיניים בוכיות ובקול רועד כרעה אל האדמה וצעקה: אני אוהבת אותך! זו הייתה הפעם הראשונה ואחרונה שהעזה לומר את המשפט הזה ואף אחד לא שמע…
מאת: השם שמור במערכת*
היא נעמדה זקופה והצדיעה בגאווה על האדמה שעליה כרגע מתנוסס שלט עם שמו ומספרו האישי, האדמה שתהפוך לקבר, אותו הקבר שחשבה שלעולם לא תצטרך לראות, אותו הקבר שאהובה ישכב מתחתיו, אותו הבחור ששבה את ליבה, הבחור שהצטרף באותו היום ל”צבא השמיים”.
השעה היתה כבר שבע בערב, חושך עלום, אפף את בית העלמין והרוח שרקה ונשבה בחוזקה עליה, זה כבר למעלה מ-4 שעות שלא נותר איש מההלוויה בבית העלמין, אך היא מתעקשת להישאר, לא להשאיר אותו לבד, כאילו מקווה שחור יפער באדמה והוא ייצא אליה משם ויחבק אותה בזרועותיו החזקות… מנסה לשחזר את אותו היום, היום שאותו לא תשכח לעולם, החוויה הטראגית של חייה, הטראומה שלעולם לא תשכח משירותה בצבא ההגנה לישראל.
התאריך 4.2.97, השעה היתה שש וחצי בערב, היא עשתה את דרכה מקניון נחמיה שבקרית שמונה, לטרמפיאדה, מחכה לרכב שייקח אותה אל הבסיס בו היא משרתת. רגעים אחדים לפני הגעתה אל התחנה שמעה פיצוץ אדיר, האדמה ממש זזה מתחת לרגליה, הרימה ראשה אל השמיים, חזתה בעמוד אש ענקי שצורתו הייתה כבועה גדולה. ליבה החל לדפוק בחוזקה, זאת היתה הפעם הראשונה בחייה שהרגישה: “חוסר – אונים”.
מאחוריה נעצרת מכונית צבאית מיחידתה שבאה לאסוף אותה לבסיס, יושבת מאחור ללא תזוזה, כמעט ללא נשימה, לא בטוחה מה קורה, רעשים קטועים של מכשיר הקשר מודיעים, כי שני מסוקים צבאיים התנגשו. תמונות, צעקות, מחזות מחרידים עוברים בראשה בשניות אלו, שתיקה כבדה נפלה על כולם, המכונית בדממה. מביטים כולם לאחור, היא נראית לעין ממש חסרת הכרה, דבר שאינו רגיל אצלה, אך היא מביטה השמיימה, רואה את אותם ניצוצות האש שמהר מאוד דועכות וכך גם היא רוצה להיות חלק מאותם הניצוצות שנעלמות… היא מרגישה את זה בליבה… היא – יודעת!
הרעשים ממכשיר הקשר מודיעים למכונית, כי הם נדרשים להגיע לאזור ההתרסקות, היא צורחת עליהם, הם לא מבינים, היא מתעקשת לנסוע איתם, היא רוצה להיפרד… אך בלית ברירה, היא מוצאת את עצמה בפתח הבסיס, יושבת במשרד השלישות, היא קיבלה פקודה להתקשר להורים המודאגים של חיילי היחידה ולהרגיע אותם, כי לא קרה כלום והחיילים של היחידה בסדר!
מחזיקה את השפופרת ומחייגת, אין לה כוחות נפשיים לזה אך היא מבצעת את העבודה, מבינה את חשיבות המשימה ודובקת בה. הזמן, כאילו נעצר, היא מביטה בשעון כבר חצות, היא סיימה את משימתה, עיניה אדומות ולא נותרו עוד דמעות, מחייגת באיטיות, היא רוצה לוודא שאכן הרגשתה נכונה, ידיה רועדות והסיגריה שבקצה אצבעה כבר שורפת אך היא לא תפגין חולשה בזמן הקרב ותהיה מוכנה לקבל את התשובה הנוראה, מניחה את השפופרת ומתקדמת בצעדים מהירים לחדרה, מניחה את גופה על המיטה ומתפרצת בשאגות ובבכי, הבחורה החזקה הזו שלעולם לא בוכה, לעולם לא מפגינה רגשות, תמיד מאושרת עם חיוך של שמחת חיים לא רגילה…כן, היא נשברה!!!
היא לוקחת את עצמה, עוטה על גופה, חרמונית ענקית, מכסה את ראשה בכובעו, ועולה על אחת המכוניות שנוסעות לשם, למקום ששם הוא נמצא, אף אחד לא שם לב שהיא נמצאת שם, הכל מאוד מבולגן, אנשים צועקים, מדברים בשפה שהיא לא מבינה, אבל היא לא ממש שומעת אותם עכשיו, היא מנסה לשמוע איפה הוא נמצא, היא רוצה להיפרד, גם אם מה שהיא תראה לא ימצא חן בעיניה, היא מחפשת בעיניה אותו, אבל היא רק רואה דם וזוועות אחרות, היא מכסה את אפה בידה, היא לא יכולה לנשום, הריח המגעיל של הגופות החרוכות מעורר בה רצון עז להקיא, אבל לא יש לה מטרה, היא רוצה לדבר איתו, היא רוצה שהוא יידע, שהוא יידע שהיא מצטערת, שהיא לא התכוונה, שהוא לא אשם, שזאת היא הטיפשה, הטיפשה שלא היה לה אומץ להגיד לו ולתת לו להרגיש כמה שהיא אהבה אותו, אבל זה לא עזר, תפסו אותה, גילו שהיא נמצאת שם, למרות שאסרו עליה, ולוקחים אותה בכוח משם, חזרה לבסיס.
הבחור היה “אהבת חייה” עוד מתקופת נעוריה, הבחור היה כל מה שרצתה אי פעם, הבחור היחידי שבאמת אהב אותה, הבחור שבקרבתו יכלה להרגיש בנוח להוריד את המסיכה שעטתה עליה במשך המון המון זמן, אך הוא הלך ולא ישוב לעולם…
הבחור שבמשך 4 שנים שלמות היא חיכתה להזדמנות לומר לו את מה שרצה לשמוע, את המילים הללו שפחדה כל כך לומר… אז עכשיו, היא יכולה להיות גאה בעצמה, היא הצליחה סוף סוף, לומר אותם, למרות שזה כבר ממש לא משנה, כי הוא לא יכול לשמוע אותה.
הבחורה, אף פעם לא תחזור להיות מה שהיתה, היא לא שיערה שאותו צבא, שכל ילדותה חיכתה להיות חלק ממנו, אותו צבא יקח את הדבר שהיה כל כך חשוב לה… למראה עין שום דבר לא השתנה, חזרה לעצמה כבר באותו יום, כי אסור לה להראות שהיא נשברת, היא צריכה להוות דוגמא אישית לכל כך הרבה אנשים אבל אין שנייה שעוברת ללא מחשבה על הבחור שאהבה, הבחור שרצה יותר מכל להיות קרבי, להיות חייל בגולני… הבחור שנתן את חייו למען חבריו, משפחתו, מדינתו… אך היא תישאר לעד, עם המסיכה ועדיין מחכה למצוא את נשמתו בגוף אחר… ועכשיו 5 שנים, אחרי כל מה שנותר לה לכתוב זה:
“כבר שנה שלמה… שהדמעות לא זולגות, והעיניים כבר פחות נפוחות, חיוך סגרירי על פנים יבשות, וחושבת עדיין על אותו הבחור, הבחור ששבה את לבי ולקח את חיי לידיו.
כבר שנתיים שלמות שהדמעות לא זולגות אבל המחשבה עוד עומדת ולא נעה, אם לשכוח הכל או לגמור בלי לסבול, חושבת ועדיין כואבת, רוצה אותו – את כל כולו, ולא יכולה להחזירו.
כבר שלוש שנים שהדמעות לא זולגות , מחזיקה את עצמי בכוח, מוצאת כוחות, כוחות עילאיים, שמנסים ממני אותו להשכיח, חיוכו המתפשט ושפתיו שמרעידות את חושיי, גופו החטוב ועיניו הירוקות שחודרות עמוק.
כבר חמש שנים, שהדמעות לא זולגות אך עדיין בתוך תוכי ישנו חלק שעדיין בוכה ומבכה את יופייך…”
* המכתב מובא – באדיבות אתר הנשים נש”ר.
Add Comment