בהשתתפות ראשי הטלוויזיה המסחרית, יוצרים, אנשי תקשורת וקהל רחב התקיים אתמול (29.12.03) הכינוס העשירי של הפורום לאחריות תקשורתית תחת הכותרת: “רייטינג של תרבות”.
בכינוס, שהתקיים ביוזמת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו , התחולל דיון סוער בשאלת מקומן של תכניות תרבות וספרות בטלוויזיה המסחרית ובשאלה האם לטלוויזיה המסחרית יש מחויבות לשדר ולהפיק תכניות בתחום זה.
101X133_m.Shaklar_02.jpg
מוטי שקלאר, בצילום משמאל, מנכ”ל הרשות הדגיש בדבריו את העובדה, כי בשלוש השנים האחרונות השקיעה הרשות השנייה למעלה מ- 10 מליון ש”ח בהפקת תכניות תרבות ספרות ואומנות, מתוך כוונה ליצור פלורליזם תרבותי.
לדבריו: “יש לשאוף ליצירת פלורליזים תרבותי. צריך לתת מענה גם לציבור הצופים השואף לצפות בתכניות איכות במסך הטלוויזיה המסחרית”.
מנחה הדיון, עמנואל הלפרין, בצילום למטה משמאל, פתח את הדיון בקביעה, כי “הטלוויזיה, היא סוכן תרבות מספר אחת בעולם. ערוץ 2 ממלא שלוש שעות ביום מזמנו של הצופה הממוצע, אז איך אפשר שלא לדרוש מהם לקחת אחריות?
כדי להגיע לפסגת הרייטינג צריך לקלוע לתחתית המסרים התרבותיים: בידור המוני והסחת דעת. אלא שתרבות אמורה להרחיב דעת ולא להסיח דעת. השאלה היא אם יש טעם לדרוש ולצפות מגורם מסחרי, שיעסוק בתרבות ובהרחבת דעת”.
halperin_Emanuel_100_01.jpg
אורי שנער, נשיא שידורי קשת, טען, כי האחריות להפיק ולשדר תכניות תרבות מוטלת על כתפיו של הערוץ הממלכתי, הגובה מהציבור את המס אך אינו מעניק את השירות.
לדבריו: “יש ציפייה גבוה מידי מהטלוויזיה. אין מדובר במדיום מחנך ואין לה הכוח להיות חזות הכל – זה נטל כבד מדי. טלוויזיה מסחרית בעולם היא כלי בידור ואני לא מתנצל ולא חש אי נוחות מכך שאנו מספקים פונקציה בידורית. בישראל זה צורך קיומי. הגדרת התרבות צריכה להיות רחבה. בעיני כוכב נולד היא גם תכנית תרבות”.
בתגובה לדברים, טען מוטי לרנר, מחזאי ותסריטאי כי האחריות המלאה בנושא מוטלת על ראשי הטלוויזיה המסחרית תוך שהוא מפנה קריאה לאורי שנער: “אתה לא יכול אורי להתנער מאחריות, כיון שאתה קובע עבור הצופה את מה שהוא רואה. החברה הישראלית זקוקה לעומק ואני לא חושב שהעומק לא יכול להביא צופים. הקהל הוא דינאמי ומתפתח, ולא ניתן להתעלם מהעובדה שהבידור מטמטם את הקהל”.
גיא זוהר, המשנה למנכ”ל ומנהל התכניות בערוץ 10 ציין, כי: “מבדיקה שערכנו אף תכנית תרבות אשר שודרה בערוץ 2 לא הצליחה להצדיק את עצמה מבחינה כלכלית ולאורך זמן. אין ספק שערוץ מסחרי, לא יכול לחיות עם תכניות המופנות לקהל מצומצם”. זוהר, הצטרף לדעתו של שנער וטען, כי הפתרון הנכון ביותר יהיה אם הערוץ הממלכתי יקבל על עצמו את האחריות לפעול בתחום זה.
אורנה בן דור, בימאית ומעורכי “דו”ח אינטימי” בהפקת הרשות השנייה, טענה כלפי הזכיינים כי אף אחד מהם לא עשה קמפיין כדי לייצר את הצורך בתרבות ישראלית.
אם היו משקיעים בקדימונים ומציבים את תכניות התרבות בזמני שידור טובים, לפחות כשם שמקדמים תכניות בידור – אין ספק, כי נתוני הרייטינג היו מדברים אחרת”.
אבירמה גולן, עיתונאית ומגישת “בקריאה ראשונה”, טענה, כי “יש בישראל עשייה תרבותית ענפה והיא איננה מתקיימת בטלוויזיה. טלוויזיה אינה בהכרח המקום האולטימטיבי לעשייה תרבותית. דיון על ספרות יכול אולי להיות דיון מעניין – אך הוא אינו בהכרח טלוויזיה טובה.”
שירי ארצי, עורכת ומגישה “עלמא-ספר”, אמרה כי “לכלוא את התרבות בתוך תכנית תרבות – אינו הפתרון הנכון. האלימות ברחוב הייאוש וחוסר האונים מתערבבים והופכים בטלוויזיה למפגנים של רדידות, של שפה עילגת, של התלהמות. מדובר כאן לא רק בעניין של תכניות תרבות – כן או לא, אלא בעניין של גישה. לא יתכן ששיקולי הגופים המשדרים יהיו רק כלכליים. מה עם הנשמה?”
פרופ’ זוהר שביט, לשעבר חברת מועצת הרשות, אמרה כי “העדר תכניות תרבות היא מעילה במנדט שניתן לזכייני הטלוויזיה המסחרית. הטלוויזיה אומנם אינה אחראית לכל תחלואי החברה אך יש לה תרומה תרבותית חשובה.” פרופ’ שביט, טענה כלפי ראשי הטלוויזיה המסחרית: “אתם לא ממלאים את החוק ואת ייעודו של הערוץ המסחרי, אתם לא עומדים במחויבות שלכם.”
מנחה הדיון, עמנואל הלפרין, סיכם ואמר כי התרבות זקוקה להגנה ולטיפוח ולאו דווקא להכוונה ולשימוש בכלים חינוכיים. הישועה לא יכולה לבוא מלחץ ציבורי אלא רק מהרגולציה. הרגולציה צריכה לבוא מהחברה ומוסדותיה – אלא הקובעים נורמות. יש לאלץ את הערוצים המסחריים לעשייה רצינית ויעילה של תרבות.”
