המצב לדעתי מאוד לא תקין, מאוד לא דמוקרטי, קרוב יותר למימשל סמי-דיקטטורי, והתוצאות העגומות ניבטות מכל פינה. אין פלא שרבים בתוכנו מרגישים ניכור של החכי”ם לדעתנו, לשאיפותינו, לרצוננו – ואפילו לבקשות קירבה אליהם.
הרעיון שאני כותב בשורות הבאות לפניכם, אינו חדש, וגולגל כבר בוריאציות שונות. כדי להמחיש עד כמה הוא בא לידי ביטוי לציבוריות הישראלית, אספר לכם, סיפור אמיתי, מימי הבחירות לכנסת שנערכו לפני כ-10 שנים.
Nissim_Gabbay_180_05.jpg
באותם ימים, חי לו בישוב קטן ליד ירושלים, רב סרן במיל. שניהל עסק בתחום הפיצוחים למיניהם. אותו אדם חש, כי המצב במדינה לא אי יי יי, והחליט “לרוץ” לכנסת כדי להעביר מסר חזק של צורך בשינוי המצב.
מאחר והסיפור השמיע בזמנו הד לא קטן, אזכיר לכולנו ששמו של האיש הוא יסעור, ושם רשימתו “ציפור”.
מר יסעור, קבע לעצמו אג’נדה חדה וברורה: מאחר ורשימות המועמדים בתוך המפלגות הופכים למיקשה אחת בלי אופציית בחירה חלקית של הציבור בטובים בעיניהם בלבד – על כל ח”כ מתוך 120 הנבחרים להתמודד לבד.
לא עוד גושי מפלגות, כי אם רק בודדים שיבחרו וימלאו את 120 מושבי הכנסת, כנציגיהם של בוחרים שידעו בדיוק את מי הם שלחו לכנסת ואת מי הם עלולים להעניש אם יסטה מהבטחותיו.
לא הכרתי היכרות קודמת את האיש, אבל כשפנה אלי כדי לייצגו, לא הססתי אפילו לרגע. הסכמתי איתו על כיוון מחשבתו ורק הסקפטיות להצלחת הרעיון – הפריעה לי. אבל יסעור, היה ברור ונחוש ללכת עם ההתמודדות עד הסוף ולא הפריעה לו העובדה, שיאלץ להיפטר מסכום כסף פרטי לא מבוטל.
עשינו ימים כלילות, חרשנו את הארץ, הופענו בתשדירי הבחירות בטלוויזיה (אני כמראיין), והתקשורת “חגגה”. המועמד יסעור, הוצג כ”עוף מוזר” ואני נשאלתי כל הזמן: “למה אתה רץ איתו?!”.
כמובן שהייתי צריך להסביר שאינני “רץ” עם האיש, כי הוא דוגל בעיקרון שכל אדם חייב להתמודד לבד עם הפוטנציאל האישי שלו וכי תפקידי מצטמצם בייצוג בלבד, באמונה בדרכו, והכל בהתנדבות…
התוצאות היו לא קלות. תנועת “ציפור” לא עברה את אחוז החסימה…
למה אני מעלה מן האוב, את הסיפור הזה. כי גם היום, אני חושב שלמרות שמר יסעור, נחשב לתמהוני משהו, יש בו המון אמת על הדרך בה צריך לנסות ולמשות אותנו מהמדמנה בה אנו טובלים.
כי מה יש לנו?
“ליכוד” עם 40 מנדטים, “שינוי” עם 15, וכו’…
האם כל אחד מן הנבחרים האלה, עושה את עבודתו?
האם כל אחד מן הנבחרים האלה יכול לבצע את ה”אני מאמין” שלו?
האם אין לנבחר בתוך רשימה, קודם כל, חובה כלפי הבוס הראשון במפלגה – ואם נשאר “זמן” אז אולי מעט התייחסות גם למדינה ולתושביה?
המצב לדעתי מאוד לא תקין, מאוד לא דמוקרטי, קרוב יותר למימשל סמי-דיקטטורי, והתוצאות העגומות ניבטות מכל פינה.
אין פלא שרבים בתוכנו מרגישים ניכור של החכי”ם לדעתנו, לשאיפותינו, לרצוננו – ואפילו לבקשות קירבה אליהם.
אם אתה לא במפלגה שלי – אתה לא קיים! לא, זו לא פרסומת לחברת דפי-זהב, זו מציאות קשה של תהום המפרידה בין העם לנבחריו, כאשר הגשר המחבר עובר בינות עסקנים אפורים, לא תמיד נקיי כפיים.
חומר למחשבה, ולהערכתי לא קלה…
