נאומו המלא של ח”כ יהלום בטקס הזכרון לרצח רבין במליאת הכנסת.
אדוני היו”ר, כנסת נכבדה, משפחת רבין; היום, ביום הזיכרון השמיני ליצחק רבין ז”ל, כאן במליאת כנסת ישראל, אני מבקש להבהיר כי כל עוד נשמתי בי אני מוכן ללכת לכל קצוות הארץ, ולגנות באופן ברור, צלול, וחד משמעי את הרצח הנפשע של יצחק רבין.
shaulyahalom_180_01.jpg
וזאת לא רק כיוון שבהיותי אדם מאמין באמונה שלמה טבועה בהכרתי ובנפשי המשמעות החמורה ביותר שמייחסת היהדות לשבירת הדיבר המורה לכולנו: “לא תרצח”.
אלא גם, ובעיקר בגלל שהרצח הנורא הזה של יצחק רבין, מרחף כחשרת עבים שחורה מעל קיומנו הלאומי מזה שמונה שנים, ועדיין הוא טומן בחובו איום ברור ומיידי להרוס את הדמוקרטיה השברירית שלנו.
הדמוקרטיה היהודית שעל פיה בנינו כאן את מדינת ישראל אחרי אלפי שנות גלות מייסרות; הדמוקרטיה שבהתאם לערכיה יש לכל אחד מאיתנו זכות דיבור חופשית, זכות לחיות כראות עינינו, זכות לבחור ולהיבחר, זכות לכבד את האחר או לתעב אותו, זכות לחיות ביחד בשיטה שאולי יש בה פגמים, אבל בינתיים לא נמצאה טובה ממנה.
הרס הדמוקרטיה איננו רק פגיעה בשיטת מימשל אלה גם סכנה לעצם יכולתנו להמשיך לחיות ביחד על אדמת מכורתנו ההיסטורית, שממש בדרך של השגחה אלוהית הפכה מתקוות הדורות ליישות לאומית יהודית, למדינה ריבונית.
ורצח אדם, ראש הממשלה, המייצג את מהות הדמוקרטיה הזו, משול בעיני כניסיון מכוון לרצוח גם את הדמוקרטיה.
מרצח רבין, אנו חייבים ללמוד שחילוקי דעות עלולים להידרדר לכדי שנאת אחים. שנאת אחים עלולה להוביל לאלימות ולמלחמת אחים. ומלחמת אחים עלולה להביא לחורבן הבית הלאומי. ירושלים חרבה בגלל שנאת חינם בין אחים.
זכרו של רבין במדינת ישראל חייב להיות “זיכרון מאחד”, ועם ישראל חייב לעמוד בו דום, ולהצדיע לאהבת ישראל, לאחדות ישראל, להוקעת האלימות ולשמירת הדמוקרטיה.
בואו נשאל את עצמנו, בכנות, האם יום הזיכרון לרבין הוא אכן כזה ?
במוצאי שבת האחרונה, התקיימה עצרת זיכרון גדולה בכיכר רבין. עורכי העצרת ומשתתפיה עשו הכל, אבל באמת הכל, כדי שזכרו של רבין, יהיה נחלתו של השמאל בלבד. הם עשו הכל בנאומים, בשלטים, בתקשורת, כדי שזכרו של רבין, יהיה “זיכרון מפלג”.
הם לא עמדו דום לזכרו של רבין, ראש הממשלה שנרצח בשל שנאת אחים ואיבוד עשתונות הדמוקרטיה, אלא עמדו דום והצדיעו להסכמי אוסלו, לקטע אחד מדרכו המדינית. שעבדו את האבל לטובת האג´נדה הפוליטית של רבין, להשתלחות מתלהמת בממשלת ישראל ובעומד בראשה.
כמה קטנה ומצומצמת ראייתו של השמאל בישראל, בהופכו את יום הזיכרון מיום של דיון באחדות ובדמוקרטיה שהם עצם קיומינו, ליום של וויכוח פוליטי, קטנוני, מצומצם, ואפילו כבר לא רלוונטי.
העצרת בכיכר היתה דוגמה אחת החוזרת על עצמה בכל ארוע שעורך השמאל. שוב ושוב אתם מנכסים את האבל לטובת הסכמי אוסלו, שוב ושוב אתם משתמשים בזכרו של רבין, כדי להעמיק את הקרע, להעמיק את הפילוג, להוסיף מחלוקת ושנאת אחים.
בטעותכם אתם מביאים את רוב העם, המתנגד להסכמי אוסלו ורואה בהם טעות קשה שמרחיקה את השלום, לניכור מהאבל, לריחוק ולזרות מיום הזיכרון.
אני קורא מכאן לשמאל לבוא חשבון:
הרצח סימל, וצריך לסמל גם להבא, את מלחמת האחים הנוראה שהביאה לחורבן הבית. עיצובו של יום הזיכרון לרצח רבין צריך לבוא כהמשך לדרכם של חכמי ישראל, שתיקנו צום ביום בו רצח ישמעאל בן נתניה את מושל יהודה, גדליה בן אחיקם, לפני כ- 2600 שנה, רצח שהביא להתפוררות וגלות של היישוב היהודי בארץ ישראל.
101X133_rabin_hofes_02.jpg
ואני בטוח, שאילו רבין היה חי בינינו כיום, גם הוא היה מעדיף את דרך האחדות, ולא את דרך הפילוג. אני מבקש לצטט את יצחק רבין, בקטע מתוך נאומו בפני נציגי הפדרציות היהודיות בארצות הברית בשנת 94: “זו שעה של התחבטויות קשות, גם ויכוחים סוערים.
אבל חשוב שנדע כולנו, כי יהיו אשר יהיו ההחלטות, אהבת ישראל אמיתית שורה עליהן. ולנגד עינינו תמיד המימרה העתיקה “כל ישראל ערבין זה לזה”. אין אנו שוכחים לרגע כי בין שתומכים במהלכים שלנו ובין שמתנגדים להם – כולנו אחים, כולנו יהודים, וגורל אחד לכולנו”.
חברי הכנסת, זוהי דרכו האמיתית של יצחק רבין. אם רוצים אנו, חברי הכנסת, להפוך את רבין לדמות לאומית, אזי אסור לחברינו בשמאל לנכס את רבין לעצמם. הוא עצמו הכריז שכולנו אחים וגורל אחד לכולנו. לכן, חובה עלינו למצוא את הדרך ליצור אחדות לאומית סביב דמותו.
היום אני בוכה ומתאבל על יצחק רבין. ואני בוכה ואבל גם על כך, שיש הרוצים לשלול את זכותי להתאבל עליו, לספוד לו, ולבכותו.
היום חל יום הזיכרון לרחל אימנו, שעליה מנבא ירמיהו הנביא: “קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו”.
הבכי של רחל אמנו, כלל בוודאי, בראייה היסטורית ולאומית, גם את בנה, יצחק רבין. בנה היקר, שהשיב לה אהבה, גאל את קברה כרמטכ”ל, וקיבל החלטה ערכית והיסטורית לחדש את ההתיישבות בגוש עציון בואכה אפרתה דרך בית לחם.
ועומד אני כאן וקורא לכולנו לשבור את גבול הניכור והשנאה המפריד בינינו, ולנחם את רחל אמנו ואותנו, כולנו, בנחמתו של ירמיהו: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש תקוה לאחריתך, נאום ה´, ושבו בנים לגבולם”.
* מתוך דברים שאמר ח”כ שאול יהלום, במליאת הכנסת.
Add Comment