עדיין קיימים מקרים בהם נשים שמבקשות להעיד נגד סוחריהן, זוכות להתעלמות מבקשתן, וזאת בחמישה מקרים לפחות שטופלו על ידי המוקד השנה. הנחיות הפרקליטות אמנם שונו וקוראות לאכיפה מוגברת, אלא שהן מוכרות לפרקליטים בלבד ולא לשוטרים בשטח, אשר ממשיכים להתייחס לנשים כאל עברייניות שצריך לעצור ולגרש ולא כאל קורבנות של פשע חמור.
לפני כחודש וחצי, התפרסם בארה”ב הדו”ח השנתי של משרד החוץ האמריקאי בנושא הסחר בנשים ברחבי העולם. הכנתו של – דו”ח זה נדרשת על ידי חוק מס’ 106-386 להגנה על קורבנות סחר בנשים, חוק שנחתם על ידי נשיא ארה”ב ב-28.10.00. אחד הסעיפים החשובים בחוק, אוסר סיוע כלכלי למדינות שאינן נלחמות בתופעת הסחר בנשים, וקובע, כי מדינות שלא תפעלנה למיגור התופעה בתחומן – תאבדנה את זכותן לסיוע כלכלי שאינו הומניטרי מממשלת ארה”ב.
בשנה שעברה, נקבע מפורשות, בדו”ח, כי “ממשלת ישראל אינה עונה על סטנדרטים מינימליים למלחמה בסחר בבני אדם ולא עשתה כל צעדים משמעותיים להילחם בתופעה, אם כי החלה לנקוט בצעדים לכיוון זה”.ישראל עלתה השנה, מן הקבוצה השלישית אל הקבוצה השניה (אף זו אינה מכובדת במיוחד וכוללת מדינות כפקיסטאן, מולדובה ואירא) וזאת בעיקר בזכות לובי עקשני שנוהל בוושינגטון על ידי עסקנים ישראלים ויהודים מאז פרסומו של הדו”ח האחרון.
עם זאת, המצב בשטח השתנה אך במעט: עיקר האכיפה ממשיכה להתבטא בגירוש הנשים, אין מקלט לקורבנות המעונינות להימלט מסוחריהן, האכיפה עדיין איננה בפרופורציה המתאימה לחומרת התופעה, אין אשרות עבודה בישראל לנשים שהעידו וצפויה סכנה לחייהן, הענישה הינה קלה מדי, ועסקאות הטיעון רבות מדי.
ע”פי הנתונים שאסף “מוקד סיוע לעובדים זרים” במהלך שנת 2001-2002:
רובן המכריע של הנשים, עדיין נעצר ומגורש לארצו, מבלי שנחקר כלל על עבירת הסחר. לאורך כל שנת 2001 רק 64 קורבנות סחר, העידו, בעוד שלמעלה מ- 350 גורשו.
עדיין קיימים מקרים בהם נשים שמבקשות להעיד נגד סוחריהן, זוכות להתעלמות מבקשתן, וזאת בחמישה מקרים לפחות שטופלו על ידי המוקד השנה. הנחיות הפרקליטות, אמנם שונו וקוראות לאכיפה מוגברת, אלא שהן מוכרות לפרקליטים בלבד ולא לשוטרים בשטח, אשר ממשיכים להתייחס לנשים כאל עברייניות שצריך לעצור ולגרש ולא כאל קורבנות של פשע חמור.
לנשים המבקשות להימלט מסרסוריהן, עדיין אין כל מענה שהוא, והטיפול בהן הוא עדיין, רובו ככולו, נחלת הארגונים החוץ ממשלתיים. כך, למשל, במרץ השנה, נעצרו תשע נשים אשר מצבן תואר ע”י השוטרים העוצרים כמזעזע – הן נכלאו, הורעבו ולא ניתנה להן, כל אפשרות להתקלח לאחר הליכה של 6 ימי הליכה במדבר.
רק 3 מתוכן הסכימו להעיד ואילו השאר הושלכו לרחוב ללא פרוטה בכיסן, שכן לא היה מקום עבורן בבתי המעצר. כיום, אשה נסחרת, אשר מעיזה לברוח מכלאה מוצאת עצמה לרוב מושלכת לרחוב ללא כל מענה מצד הרשויות.
מאז תחילת 2001, בין השאר, בעקבות לחץ כבד שהפעיל “מוקד סיוע לעובדים זרים” על המשטרה ובעקבות פסיקת בימ”ש מחוזי, מוחזקות מרבית הנשים שהתבקשו להעיד באכסניה ולא במעצר. עם זאת, הנהלים עדיין אינם ברורים כל צורכם לפרקליטות ולמשטרה, והנה רק ביום 3.6.02, קרי: לפני יומיים בדיוק, הוגשה בקשה למעצרן של תשע נשים בבית המשפט ב-באר שבע, על מנת שיעידו כנגד סוחריהן / סרסוריהן. במהלך השנה, הוחזקו, לכל הפחות, 10 נשים במעצר בהמתנה לעדותן ולא באכסניה, כפי שדורשת פסיקת ביהמ”ש. ואילו באכסניה, אין כל שמירה או הגנה לנשים והן אינן זוכות אף לטיפול רפואי מינימלי.
המשטרה:
המשטרה, נלחמת בסחר בנשים באמצעות מעצר וגירוש הקורבנות מן הארץ. הסרסורים קונים נשים חדשות וממשיכים לעבוד באין מפריע. נשים רבות מוסרות עדויות על שיתוף פעולה פאסיבי מצד שוטרים (ביקור בבתי הבושת כלקוחות) או באופן אקטיבי (קונים ומוכרים נשים, מקבלים שוחד, מתריעים על פשיטות) וגם כאשר מקרי שחיתות שכאלה מגיעים לחקירה ולהעמדה לדין, הרי שהענישה מגוחכת.
כך למשל, במקרהו של השוטר אוסקר סיס, אשר קנה ומכר נשים, ניהל בית בושת, וגם התריע בפני פשיטות משטרתיות, בית המשפט פסק עונש של שישה חודשי מאסר בלבד.
הפרקליטות:
הפרקליטות, עדיין מציבה רף ענישה נמוך, שמהווה, לכל היותר, “תאונת עבודה” מצערת, שתפסיק את פעילותו של הסוחר למספר חודשים, או לשנה שנתיים, אך לא יותר מכך. בחלק מן התיקים, עדיין לא מתבקשים פיצויים, כלל עבור הקורבנות, אלא, לכל היותר, נדרש תשלום קנס עבור המדינה.
בתי המשפט:
למרות שברמה התיאורטית אין חולק על חומרת העבירה, הרי שבפועל אין גזרי דינם של בתי המשפט, משקפים מידת חומרה זו. העונשים קלים, וזו בלשון המעטה: בין חמישה חודשי עבודות שירות לבין ארבע שנות מאסר בפועל. וזאת, בעוד שהמחוקק אמר את דברו מפורשות עת הציב בצידה של עבירה זו 16 שנות מאסר.
אמנם לאחרונה נראה, כי יש תזוזה איטית כלשהי כלפי מעלה, והשופטת סירוטה בבית המשפט המחוזי, בתל אביב, אף דחתה עיסקת טיעון, של 20 חודשים והמירה את הענישה לשלוש וחצי שנות מאסר, אולם אף עונש מעין זה (שכלל גם קנס למדינה אך אף לא שקל פיצוי לקורבנות) אין בו די לעבירה מכוערת זו.
כל עוד, לא תחל מערכת האכיפה בישראל, לפעול בצורה ממשית כנגד העבירה, ותסתפק בלובי בארה”ב כאשר מונף ’שוט’ הדו”ח, על מנת לזכות ב’גזר’ – המשך קבלת הסיוע, נראה שתופעה מכוערת זו תמשיך לשגשג בישראל, באין מפריע. המאמר מובא מתוך אתר “קו לעובד”
לפרטים נוספים:
סיגל רוזן 03-6763450 053-266313
עו”ד נעמי לבנקרון 054-788122
Add Comment