זה הדף שיחולק מהשבוע בכבישי ישראל, על ידי כותב טור זה
ב-18.07.03 החילותי בצעדת המחאה “מושחתים נמאסתם”! מאז צעדתי בכבישי ישראל, יותר מ-1200 ק”מ. עם תיק צד למים, כובע שלא אתבשל בשמש, שלט מחאה, ודגל ישראל.
מי אני בקצרה, לא כדי להתרברב על פעלי הציבורי עד כה, אלא להדגיש שאינני מוכן להתפייס עם העובדות ש: “אין מה לעשות – ונמשיך לחיות בזבל – במדינה הזו”.
Nissim_Gabbay_180_05.jpg
הכוונה המוצהרת לצעדת המחאה הארוכה הזו היא:
1. לנפץ את התקשורת האוהבת רק מסכנים.
2. לנפץ את שלוותו של העם הזה שאינו מרים מחאתו על כל עוול הנגרם לו.
יליד הארץ, חי כל השנים בנתניה.
מדריך ב”גדנ”ע אוויר”. מדריך ב”מכבי צעיר”. בוגר “אורט”. גיוס טיס 65. “טסתי” לחיל חימוש שם שימשתי גם כמדריך מכונאות טנקים. מיד אחרי השחרור, החלטתי לארוז ולבנות חיי בעצמי.
התגייסתי לעבודה ביטחונית בקמ”ג דימונה, שם עבדתי עד גיוסי כמילואימניק במלחמת יום כיפור. את המלחמה “עברתי” בחזית הדרומית, וחציתי את התעלה אחרי אריק שרון. חזרתי חי, השארתי שם חברים, והחלטתי לחזור לנתניה.
עזבתי את קמ”ג, לא לפני שהתחתנתי עם בת באר שבע, שהכרתי ממש בימים האחרונים, לשהותי שם.
בנתניה הקמתי שבועון מקומי “מטרופולין” שבנה למעשה את מעורבותי הציבורית. העיתון נודע בלחימתו בעוולות ושחיתויות הממסד – ושום גורם ממלכתי או מוניציפלי לא יצא “נקי” מדיווחיי.
בין לבין, עסקתי כמרצה לנהגים מטעם משרד התחבורה (נקודות, רענון), אך בזה לא תמה פעילותי במלחמה להפחתת הקטל בדרכים. כתבתי בעיתונות, רואיינתי ברדיו ובטלוויזיה הארצית והמקומית, הקמתי עמותה וחברתי לגורמים התנדבותיים למלחמה בתאונות הדרכים.
עתרתי לבג”צ נגד משרד התחבורה והמשטרה, והצלחתי פה ושם כמו: להדיח את סגן שר התחבורה דאז אבי יחזקאל מתפקידו על כי נתפס עם נהגו נוסע 151 קמ”ש, לפטר שתי מורות שנהגו ללא רשיון באוטובוס עם ילדים וכו’.
ניסיתי להשתלב גם בפוליטיקה, אך בדרכי השוללת כל תככים -לא הצלחתי, למרות שהתברגתי כמועמד מס’ 41 ברשימה הארצית של מפלגת העבודה לכנסת – בלי להשקיע אגורה שחוקה, כאשר אלה מאחוריי הוציאו מאות אלפי שקלים…
בהיותי סטודנט למשפטים עבדתי כשוטר/סטודט בענף התנועה כדי לשלב פרנסה ושרות לקהילה. בין יתר מחאותיי הציבוריות עד כה: הוצאת תושבי נתניה בסוף שנות ה-80 למחות על “מס תיעול” בלתי צודק, והצטרפות לתנועת המחאה לשינוי שיטת הממשל עם אבי קדיש – כאשר הייתי בין עשרת שובתי הרעב מול הכנסת.
יש לי ארבעה ילדים (חובש קרבי בשריון בן 28, מדריכה במודיעין-ים בת 24 וכעת עובדת הייטק, חייל משוחרר חובש קרבי ב”גבעתי” – אומן, ותלמיד תיכון “הקטנצ’יק”).
מאחר ומסע המחאה שלי לא רק כבד עליי אישית, אלא נושאו אינו קל, אכתוב רק זאת: לדעתי, כאשר שמם של רוב חברי הכנסת מוכתם בכל מיני דרגות של “מושחתים נמאסתם” – יש לכך, השלכה על כל צעד וצעד בחיינו.
אני בפירוש לא רואה את שחיתותם “רק” בגלוי לעיונם של היועהמ”ש לממשלה והפרקליטות, אלא את כל העסקנות הצרה שלהם – הרחוקה לחפוף את החוק ורוח התפקיד אליו נשלחו ע”י תושבי מדינת ישראל, למען הכלל.
צר לי, אבל דווקא הידיעה הברורה של רובנו לאווירה העכורה הזאת, “חוסכת” לי את הצורך לפרט את מה שאני מרגיש טוב טוב, יום יום, שעה שעה.
במילים של וותיקים: “לא למדינה הזו פיללנו” וברוח הצעירים: “למה שאנחנו לא נהייה כאלה, אם נבחרנו – כאלה…”.
לכן, מאחר וכובד המסע שאני נוטל על עצמי כבד מנשוא, אראה את ניצני הצלחתי ברגע שהציבור יתחיל להתנער מאדישותו, ויפסיק לשתוק כאשר דברים עקומים קורים לנו במחוזותינו.
אין שום סיבה בעולם לשתוק כאשר גוזרים גזירות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. אין שום סיבה לא לתבוע גוף מושחת שעשה עוול.
אין שום סיבה לא להדיח מנהל או נבחר שסרח – ולא חשובה מפלגתו. כי ההפך מביא לכל מה שאנו סולדים ממנו, וחמור מכך – מערער את כל עצם קיומנו בארץ הזו.
אם תרצו – אין זו אגדה!
אחד הדברים שאני זקוק לו, כאוויר לנשימה, הוא התרומות. מאחר וכל פעילותי ממומנת מכיסי הפרטי – הדל מאוד מאוד באמצעים, אשמח לכל תרומה כספית ואחרת.
בתודה
נסים גבאי,
050-206511
