מודל לאימוץ
המשך הכתבה – מעמוד קודם –
* מאת – פרופ’ מור יוסף
– הבטחת נוכחות של הרופאים בבית החולים הציבורי שעות רבות יותר ביממה לטובת כלל החולים, הציבוריים והפרטיים. זאת בניגוד למצב הנוכחי, שבו – כך אנו קוראים מפעם לפעם בעיתונים ובכתבי התביעה – עוזבים הרופאים את המוסדות הציבוריים בשעות מוקדמות כדי להתפנות לפרקטיקה פרטית. תופעה זו גורמת להידרדרות השירות הציבורי, כתוצאה מאי-ניצול מלא של מיטב כוח האדם הרפואי שלו.
– מניעת התוצאה של ברירת הטיפולים הרווחיים בלבד
בידי המערכת הפרטית, והותרתם של האחרים – בדרך כלל הקשים והמסובכים ביותר, ולכן גם היקרים יותר – בידי המערכת הציבורית, דבר הגורם להגדלת עלויות הטיפול בבתי החולים הציבוריים.
430X270_dr_02.jpg
– פתרון, חלקי לפחות, לבעיות השכר של חלק מעובדי מערכת הבריאות. היתרון של פתרון זה על פני אחרים – כגון הסכמי שכר קיבוציים או “מבצע קיצור תורים” והסדרי ה”ססיות” – הוא בכך שמקורות המימון הנוסף הם פרטיים ולא ציבוריים.
– מניעת נשירה של רופאים טובים מהמערכת הציבורית לטובת המערכת הפרטית.
צמצום מימדיה של תופעת “הרפואה השחורה”. השילוב אמור לשפר את איכות הרפואה והשירות, לאפשר תגמול נאות לרופאים ממתן שירותים לפרט במסגרת המערכת הציבורית, ובכך להפחית את הביקוש והפיתוי ל”רפואה השחורה”.
בין מגרעותיו: חשש להעדפת החולה הפרטי מודל השר”פ אינו כליל השלמות ויש לו מגרעות. בין הבולטות שבהן אפשר למנות את אלה:
– החשש להעדפת החולה הפרטי על החולה הציבורי.
– תחושת האפליה הנוצרת אצל החולה הציבורי.
– האווירה המעודדת פנייה לרופא באופן פרטי כדי לזכות בטיפול או בטיפול נאות במחלקה. בנוסף, קיים החשש לשימוש במקורות ציבוריים לצורכי השר”פ, או לעידוד ביקושים במערכת, כאשר העובדים בשר”פ מתוגמלים לפי תפוקה.
– קיימת בעיה של היווצרות מתחים ותסכול, הנובעים מהגדלה ניכרת וגלויה רק בהכנסתם של אותם רופאים העוסקים במתן שירותים פרטיים במוסד.
– קיים קושי לקבוע לשר”פ כללים מוגדרים וברורים, שימנעו קיפוח של החולה הציבורי לטובת החולה הפרטי – להפעילם, לבקר ולפקח על שמירתם וקיומם (הקושי העיקרי הוא בפיקוח, לא בכללים).
עם זאת, יש לציין, כי לאורך השנים פיתחו בהדסה מנגנונים שונים – הן במסגרת כללי השר”פ הן במסגרת הבקרה על פעילות השר”פ – שהתמודדו בצורה סבירה ביותר עם מגרעות אלה. כמות התלונות בנושאים אלה – הן מצד החולים הציבוריים הן מצד הצוות הרפואי – היא מזערית.
רפואה פרטית ציבורית
הרפואה הפרטית בישראל היא עובדה קיימת, ולדעתנו יש לאפשר שילוב של רפואה פרטית במסגרות ציבוריות שונות – ובלבד שתופעל בהפרדה מהרפואה הציבורית, בהיקף מוגבל ומוגדר, ותוך הפעלת מנגנוני ניטור, בקרה ואכיפה. מיסוד נושא זה צריך להתייחס גם לאפשרות קיום שירות פרטי גם במקצועות הבריאות האחרים בבית החולים.
לצורך זה יש לקבוע מדדים ברורים, כמותיים ואיכותיים, שעל פיהם יהיה אפשר להגדיר, להגביל, לנטר, לבקר ולאכוף את ההפרדה בין הרפואה הפרטית לציבורית, ולהבטיח כי האמצעים העומדים לרשות הרפואה הפרטית יהיו זמינים ונגישים באותה רמה לפחות גם לחולים הנזקקים לרפואה הציבורית. המנגנונים שבהם ייקבעו מדדים אלו הם נושא לדיון נפרד, אבל – ולו רק כדי לסבר את האוזן – ניתן לחשוב על התניה כמותית בין ביצוע פרוצדורות פרטיות לביצוע פרוצדורות ציבוריות. התניה כזאת צריכה להתקיים בכל הרמות – מרמת הרופא הבודד, דרך רמת המרפאה, המחלקה, האגף ובית החולים.
עקרונות אלה, המופעלים ב”הדסה”, אומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה כקווים מנחים להפעלת רפואה פרטית אשפוזית בבתי חולים כלליים.
בנוסף ליתרונות למערכת הציבורית כתוצאה משילוב השר”פ בבתי החולים הכלליים, קיימת גם נקודת המבט של החולה בישראל של שנות האלפיים; חולה שהוא אזרח במדינה שמקדשת את זכות הבחירה של האזרח כמעט בכל תחום: פותחת את השוק הציבורי לתחרות בתחומים השונים, מוסיפה ערוצי טלוויזיה ומפעילים סלולריים, מכללות בצד אוניברסיטאות, בתי ספר ייחודיים בצד בתי ספר כלליים. ובכל המגוון הרחב של הבחירה נותר רק תחום אחד חסום לבחירה – תחום הרפואה האשפוזית, שרבים מהאזרחים רואים בו תחום חשוב ביותר כאשר הם בריאים, אולם בעיקר כאשר הם חולים.
האם הגישה שלפיה קיימת בחירה בבתי חולים פרטיים עומדת במבחן המציאות? התשובה לדעתי היא שלילית, וזאת מכמה טעמים:
– מספר המיטות הפרטיות מצומצם ביותר ביחס לביקוש העולה – במיוחד עם הכנסת הביטוחים המשלימים בצורה רחבה כל כך על ידי קופות החולים.
– מיטות אלה מרוכזות במרכז הארץ בלבד.
– בתי החולים הפרטיים אינם נותנים פתרון לחולים מסובכים ומורכבים.
– מגוון השירותים בבתי החולים הפרטיים הוא מצומצם (רק מה שמשתלם למפעיל מתבצע שם).
השיווק האגרסיבי של הביטוחים המשלימים על ידי קופות החולים יצר מצב חדש שבו ל- 70 אחוז ויותר מאוכלוסיית מדינת ישראל יש ביטוח המאפשר לבחור רופא מטפל. התשלום לצורך זה נעשה על ידי הביטוח המשלים, ולא ישירות באופן מלא מכיסם של החולה או של בני משפחתו. במצב זה, כאשר אחוז המבוטחים עולה מדי חודש, כבר לא ניתן לדבר על רפואה פרטית בבתי החולים הציבוריים כגורם מפריד בין עניים לעשירים (ההפרדה – אם קיימת כזו – נעשתה על ידי מי שמוכר את הביטוחים המשלימים).
לדעתי, אין מנוס מלהכניס הרפואה הפרטית לבתי החולים הציבוריים. אם הדבר לא ייעשה בצורה מוסדרת ומבוקרת, הוא ייעשה בצורה מחתרתית או מתחכמת – דוגמת שירותים פרטיים הניתנים כבר היום ללא אישור בכמה בתי חולים ממשלתיים, או באמצעות הקמת בתי חולים פרטיים נוספים. השאלה העומדת על הפרק היא האם בכספי הביטוחים המשלימים והרפואה הפרטית אנו רוצים להקים בתי חולים פרטיים נוספים, שמהכנסותיהם ייהנו מספר מצומצם של יזמים ובעלי ממון, או להפך, לחזק את הרפואה הציבורית בעזרת כספים אלו?
בתנאים אלה, אני סבור, כי מודל השר”פ ב”הדסה”, בהתאמות הנדרשות למצב הקיים היום בשוק הבריאות, הוא המודל שיש לאמץ.
מאמר זה מתפרסם בסיוע ובאדיבות הסתדרות הרפואית בישראל לאתר הר”י
* הכותב פרופ’ מור יוסף, הוא המנהל הכללי של המרכז הרפואי “הדסה”, ירושלים.
Add Comment